ל"פסגות – סיפור עזיבה", המֶמוּאָר שכתב יונתן ברג על חייו שלו, יש קווי דמיון רבים לסיפור החיים שלי: הבית והמשפחה הדתית מהם הגענו ברג ואני; שלב האינקובציה בחממה המתנחלית, איש איש בשלבים שונים בחייו; וכמובן המעבר – יש שיאמרו התפכחות – מהסביבה הדתית והמחשבה הפוליטית שמתלווה אליה לעבר אורח-חיים חילוני והוויה תל-אביבית, כאשר שנינו לא פסחנו גם על החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב.

לכן מצאתי את עצמי די בקלות מזדהה עם כמיהתו של ברג לנורמליות ביחסים עם נשים, ועם משפטים כמו "כיצד מתנהגים, מהן המחוות הראויות, כיצד מחזרים, כיצד מפתחים 'שיח אהבה'?"; או עם התחושות שברג מתאר, ושאפפו אותי גם עת נכנסתי בשערי אוניברסיטת תל אביב – ושערות ראשי עודן לחות מהמקלחת האחרונה שעשיתי בישיבת ההסדר – ולפיהן ניתן "לראות את הקלות שבה האחר מעוצב כדמון". ומעל הכול, הגלות, הגלות הנצחית של האנשים שעזבו את העולם הדתי ומתקשים למצוא בית אחר, התחושה כי אות קין טבוע במצחנו מבלי שרצחנו איש. "מה עשית?" זועק ברג במהלך הספר, "את מה עזבת, ואיזה רווח יש לך במרד ובהפניית העורף?"

החלקים בהם ברג מתאר את תחושותיו הפנימיות הם אכן החלקים המשובחים ביותר בספר, אם כי לעתים חשתי שברג מפריז קמעא בתיאוריו, ומתקשה לראות את המורכבות של התמונה – טענה שהוא בעצמו מטיח ב"קיצוניים בשני הצדדים". כך למשל, גם אני נדהמתי מהרוח הנושבת במסדרונות בניין "נפתלי" ובקפיטריה של "גילמן" (בפקולטות למדעי החברה ולמדעי הרוח, בהתאמה). ועדיין למרות שחלק מהדברים עוררו בי שאט נפש, דברים רבים אחרים פקחו את עיניי, טלטלו אותי במובן החיובי של המילה. האם לברג אין מילה טובה אחת להגיד על התקופה האקדמית שלו?

לעומת זאת, החלקים בהם ברג מתאר את חברת המתנחלים או אוכלוסיות אחרות הם חלשים יחסית, וככלל ברג מתגלה כסוציולוג וכפרשן תרבותי בינוני מאוד. יש לו אמנם מספר תובנות יפות, כמו תרבות שיחות הנפש (שחנ"ש בז'רגון הדתי) כייצוג הארוטי האולטימטיבי של חיי הנפש במהלך הנעורים בציבור הדתי, אך אלו מעטות, נער יספרם, ואילו רוב התובנות נעות מן הבנאלי למופרך.

כך למשל, הוא מתאר את המתנחלים כחשדניים כלפי השלטון, שמעלים-עין מההתיישבות שלהם ביהודה ושומרון אך לבסוף מפנה אותם באלימות מאותן נקודות התיישבות. אולם ברי כי היחס של המתנחלים לשלטון הוא סבוך יותר, ולצד חשדנות הוא כולל גם יראת כבוד ואפילו הערצה, בבחינת "כבדהו וחשדהו". ברג גם מתאר כיצד ציבור המתנחלים מקבל במאור פנים את "הבנים האובדים", אפילו אלו שכבר אינם חלק מהציבור הדתי אך שבים לגור בהתנחלות. יחד עם זאת, גם כאן התמונה מורכבת יותר; ידוע כי הדבר נובע מכך שהמתנחלים סלחנים הרבה יותר לאנשים ש"חוזרים בשאלה דתית", וטולרנטים הרבה פחות לאנשים דתיים ש"חוזרים בשאלה פוליטית", קרי כאלו שחצו את הקווים וערקו למחנה האויב ולאגף השמאלי של המפה הפוליטית. גם תיאור המגמות התרבותיות והאספירציות הספרותיות של הציבור הדתי נדמה כמו לקוחים מתחילת המאה העשרים ואחת ולא משנת 2018.

על אף שהספר מעלה כמה תובנות יפות והזדהיתי עם רובו על נקלה, עדיין לא ברורה לי ההצדקה לכתיבתו. ברג כותב באחד המקומות כי הוא מבקש להציג את ציבור המתנחלים בתיאור מעובה ולא באופן הרזה והסטריאוטיפי שבו הוא נתפש. עם זאת, התובנות על הציבור הדתי הן רק חלק מהספר, וכאמור החלק הפחות טוב שלו; חלק גדול של הספר עוסק בחוויות אישיות של המחבר. קשה שלא לעשות את הקישור בין "פסגות – סיפור עזיבה" לבין "החיים כמשל", האוטוביוגרפיה שכתב פנחס שדה בגיל 27. הספרים כמובן שונים והתקופות שונות עוד יותר; ועדיין, נדמה כי היומרות זהות, ואולי היומרה של ברג לעצב את עצמו כ"פנחס שדה הבא" גדולה עוד יותר. יומרה היא אמנם מנוע צמיחה רב עצמה, אולם אם ברג מבקש ומחפש הזדהות ואמפתיה, נדמה כי הוא מייצר ומעורר בעיקר סלידה.

 פסגות – סיפור עזיבה • יונתן ברג • הוצאת אפיק – ספרות ישראלית • 2017 • 191 עמ'