"הילד חולם" בקאמרי ובהבימה: הקלות הבלתי נסבלת של הכאב

הדרמה האנושית של חנוך לוין – עצובה, מרגשת ומעוררת למחשבה על העולם שבו אנו חיים, ובעיקר על גורלם של ילדים תמימים שחולמים להיות מאושרים. משחק טוב של כל הלהקה ובעיקר של אולה שור סלקטר, נורמן עיסא ורות אסרסאי

"הילד חולם" בקאמרי ובהבימה: הקלות הבלתי נסבלת של הכאב

הדרמה האנושית של חנוך לוין – עצובה, מרגשת ומעוררת למחשבה על העולם שבו אנו חיים, ובעיקר על גורלם של ילדים תמימים שחולמים להיות מאושרים. משחק טוב של כל הלהקה ובעיקר של אולה שור סלקטר, נורמן עיסא ורות אסרסאי

★★★★

"הילד חולם" אינה הצגה חלומית. היא דרמה אנושית עצובה על הקלות הבלתי נסבלת של הקיום. חנוך לוין לוקח אותנו למסע מאתגר אל מחוזות הכאב, האובדן והאכזריות האנושית. הסיפור מתחיל בצורה אופטימית, על ילד שמודה להוריו שאיפשרו לו להיוולד. הוא חולם, כמו כל הילדים, על עולם טוב ויפה, אבל אינו יודע איזה גורל אכזר מצפה לו, כאשר כל החלומות יתנפצו. ואצל לוין, כאשר החלומות מתנפצים, זה קורה עד הסוף. כמעט.

משחק רגיש ונוגע ללב. שור סלקטר ועיסא. צילום: ז'ראר אלון

המחזה (שהועלה לראשונה ב-1993 בהבימה ואחר כך באופרה הישראלית) נכתב בהשראת סיפורם של פליטים יהודים במלחמת העולם השניה, שמחפשים מקלט, ואף מדינה לא רוצה לקבל אותם. אבל העלילה של לוין מפליגה למחוזות רחוקים יותר. המחזאי, בלשונו הפיוטית, בוחן את היחסים בין אם לבנה, בין גבר לאישה, בין שלטון לאזרח, בין אכזריות לחמלה, בין עצב קיומי לתקווה.

על הבמה קאסט צעיר ברובו המונה 19 שחקניות ושחקנים, שפועלים בהרמוניה בניצוחו של הבמאי עמרי ניצן. שלושה בולטים במיוחד: אורה שור סלקטר בתפקיד האמא, אמינה ונוגעת ללב, כאשר היא נקרעת בין הרצון שלה לחיות בכבוד לבין הצורך שלה להציל את חיי בנה היחיד. נורמן עיסא, בתפקיד רב החובל, מגלם היטב דמות פגיעה של גבר, שאיבד את בתו הקטנה ואין לו נחמה.

רות אסרסאי מגלמת אשה שנולדה לאהבה. זה השם שהעניק לוין לדמותה. הקשר בינה לבין אהבה הוא מקרי בלבד ואסרסאי מגלמת את התפקיד באכזריות ראויה לשמה. נעמה שטרית, בתפקיד הילד, נוטה לצעקנות ולעיתים קרובות קשה לקלוט את הטקסט שבפיה. ציון לשבח למוזיקה הנפלאה שכתב יוסף ברנדנשווילי ולתנועה שיצרה מירי לזר.

לפעמים חלומות מתנפצים. שטרית ושור סלקטר. צילום: ז'ראר אלון

"הילד חולם" היא הצגה עצובה, מרגשת ומעוררת למחשבה על העולם שבו אנו חיים, ובעיקר על גורלם של ילדים שבאים לעולם הזה. כולם, גם ילדים, רוצים להיות מאושרים, לאהוב לקבל אהבה, שהחיים יהיו יציבים ובטוחים, בלי הרבה הפתעות, ואם כבר יש הפתעות – שיהיו נעימות. אבל החלומות אינם שומרים על הילדים. הרוע שולט והחלומות מתנפצים אל קיר המציאות האלימה והאכזרית.

ברור שהמציאות הרבה יותר אכזרית בחלקים מסוימים של הכדור, אבל תפקידו של תיאטרון אינו רק לשקף מציאות, אלא להעצים אותה, לשים מולנו מראה ולהתמקד ברבדים העמוקים ביותר של נפש האדם. לוין, באמצעות הטקסט הפיוטי שלו, יודע לעשות זאת היטב ולגעת בעצבים הכי רגישים. במהלך ההצגה היה שקט מתוח באולם. צופים לא זזו בכיסאותיהם ואחדים מחו דמעה. העולם של לוין אינו אופטימי בלשון המעטה, אבל ניתן לזהות בו רגעים של חמלה ואפילו תקווה, תלוי מאיזה נקודת מבט מסתכלים. לטעמי, רגעים אלה מטושטשים ואינם מודגשים מספיק בבימוי של ניצן.

המסע שחנוך לוין לוקח אותנו אליו אינו מסע קל. לעיתים הוא קשה ותובעני. אבל הוא חוויה. ובשביל מה אנחנו הולכים לתיאטרון? לעבור חוויה. לפעמים היא מצחיקה, לפעמים היא מרגשת, לפעמים היא עצובה. "הילד חולם" היא הצגה צנועה וחוויה תיאטרונית עשירה ברגש ובעוצמה.

★★★★

"הילד חולם" אינה הצגה חלומית. היא דרמה אנושית עצובה על הקלות הבלתי נסבלת של הקיום. חנוך לוין לוקח אותנו למסע מאתגר אל מחוזות הכאב, האובדן והאכזריות האנושית. הסיפור מתחיל בצורה אופטימית, על ילד שמודה להוריו שאיפשרו לו להיוולד. הוא חולם, כמו כל הילדים, על עולם טוב ויפה, אבל אינו יודע איזה גורל אכזר מצפה לו, כאשר כל החלומות יתנפצו. ואצל לוין, כאשר החלומות מתנפצים, זה קורה עד הסוף. כמעט.

משחק רגיש ונוגע ללב. שור סלקטר ועיסא. צילום: ז'ראר אלון

המחזה (שהועלה לראשונה ב-1993 בהבימה ואחר כך באופרה הישראלית) נכתב בהשראת סיפורם של פליטים יהודים במלחמת העולם השניה, שמחפשים מקלט, ואף מדינה לא רוצה לקבל אותם. אבל העלילה של לוין מפליגה למחוזות רחוקים יותר. המחזאי, בלשונו הפיוטית, בוחן את היחסים בין אם לבנה, בין גבר לאישה, בין שלטון לאזרח, בין אכזריות לחמלה, בין עצב קיומי לתקווה.

על הבמה קאסט צעיר ברובו המונה 19 שחקניות ושחקנים, שפועלים בהרמוניה בניצוחו של הבמאי עמרי ניצן. שלושה בולטים במיוחד: אורה שור סלקטר בתפקיד האמא, אמינה ונוגעת ללב, כאשר היא נקרעת בין הרצון שלה לחיות בכבוד לבין הצורך שלה להציל את חיי בנה היחיד. נורמן עיסא, בתפקיד רב החובל, מגלם היטב דמות פגיעה של גבר, שאיבד את בתו הקטנה ואין לו נחמה.

רות אסרסאי מגלמת אשה שנולדה לאהבה. זה השם שהעניק לוין לדמותה. הקשר בינה לבין אהבה הוא מקרי בלבד ואסרסאי מגלמת את התפקיד באכזריות ראויה לשמה. נעמה שטרית, בתפקיד הילד, נוטה לצעקנות ולעיתים קרובות קשה לקלוט את הטקסט שבפיה. ציון לשבח למוזיקה הנפלאה שכתב יוסף ברנדנשווילי ולתנועה שיצרה מירי לזר.

לפעמים חלומות מתנפצים. שטרית ושור סלקטר. צילום: ז'ראר אלון

"הילד חולם" היא הצגה עצובה, מרגשת ומעוררת למחשבה על העולם שבו אנו חיים, ובעיקר על גורלם של ילדים שבאים לעולם הזה. כולם, גם ילדים, רוצים להיות מאושרים, לאהוב לקבל אהבה, שהחיים יהיו יציבים ובטוחים, בלי הרבה הפתעות, ואם כבר יש הפתעות – שיהיו נעימות. אבל החלומות אינם שומרים על הילדים. הרוע שולט והחלומות מתנפצים אל קיר המציאות האלימה והאכזרית.

ברור שהמציאות הרבה יותר אכזרית בחלקים מסוימים של הכדור, אבל תפקידו של תיאטרון אינו רק לשקף מציאות, אלא להעצים אותה, לשים מולנו מראה ולהתמקד ברבדים העמוקים ביותר של נפש האדם. לוין, באמצעות הטקסט הפיוטי שלו, יודע לעשות זאת היטב ולגעת בעצבים הכי רגישים. במהלך ההצגה היה שקט מתוח באולם. צופים לא זזו בכיסאותיהם ואחדים מחו דמעה. העולם של לוין אינו אופטימי בלשון המעטה, אבל ניתן לזהות בו רגעים של חמלה ואפילו תקווה, תלוי מאיזה נקודת מבט מסתכלים. לטעמי, רגעים אלה מטושטשים ואינם מודגשים מספיק בבימוי של ניצן.

המסע שחנוך לוין לוקח אותנו אליו אינו מסע קל. לעיתים הוא קשה ותובעני. אבל הוא חוויה. ובשביל מה אנחנו הולכים לתיאטרון? לעבור חוויה. לפעמים היא מצחיקה, לפעמים היא מרגשת, לפעמים היא עצובה. "הילד חולם" היא הצגה צנועה וחוויה תיאטרונית עשירה ברגש ובעוצמה.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן