יום שישי האחרון (ה-8 במרץ) היה יום זכויות האישה הבינלאומי, אני חוזר ואומר "יום זכויות האישה" ולא יום האישה. בכל העולם יצאו נשים לרחובות לתבוע את זכויותיהן. בישראל משום מה, אפשר לחשוב שלנשים יש שוויון מוחלט, שאין הדרה, שיש איזון מוחלט בין גברים ונשים, משכורות ללא הבדל משמעותי, וחלוקת תפקידים מאוזנת בין גברים ונשים במשק. מה לא?

אז איך קרה שבישראל נשים וגברים כאחד החליטו שמדובר בוולנטיין די? לא זה לא "חג שמח", זה יום של מאבק, לא נותנים לה פרחים ביום הזה, אין בו שום דבר רומנטי. זה יום של מחאה על אפליה על רקע מיני, יום בו נשים מכל העולם דורשות את המגיע להן, שוויון.

מישהו, היכן שהוא, מתי שהוא, הצליח לגרום לישראלים ובעיקר לישראליות להשמיט את המילה "זכויות", ומרח את המאבק. ההתעלמות מההגדרה האמיתית של היום הזה, נועדה לטשטש את מטרתו, אף אחד לא רוצה לראות נשים ברחובות מציתות מחאה, בישראל זה הצליח. אפילו המשכילות שבין חברותי לא טרחו לציין את העובדה שמדובר ביום "זכויות האישה" ואף אחת מהן לא יצאה לצעוד ברחובות עם אגרופים מונפים. וכל זה בימים בהם, נציגי האלוהים היהודי עלי אדמות מצליחים לשפר עמדות בדרכם חזרה לימי הביניים, בימים בהם האישה הישראלית מוצאת את עצמה נלחמת אפילו על מקום ישיבה באוטובוס.

אז כן הטפילים הדתיים ושאר שמרני ישראל עשו עבודה מרשימה והצליחו להשכיח מהנשים את זכויותיהן.

במארסיי צעדו ועוד איך, ולא שכחו אישה/ ילדה שכל זכויותיה הופרו… בישראל – עהד תמימי.  ילדה מבחינת כל חוק בעולם אבל אישה העומדת על זכויותיה.

למחרת היום צעדה ברחובות העיר הקהילה הכורדית בפעם המי יודע מה. את המצעד הפעם הובילו הנשים, בשם הנשים הלוחמות בשם הנשים הקורבנות. בשם …זכויות האישה.

הגברים הכורדים, מודעים היטב לחלקן של הנשים במאבק הבלתי פוסק, כנשים וכלוחמות, ופינו את הבמה לנשותיהן.

ומאחוריהן בשקט צעדו אלו שלא שכחו שיש עוד עם מדוכא, שלא שכחו את עהד תמימי, האישה-ילדה שהזכירה לעולם, בסיוע טפשותה של ממשלת ישראל, שהעם הפלשתיני עדיין כבוש ומדוכא. ולא, הללו אינם מהגרים מארצות ערב, הם אינם מוסלמים הם צרפתים, חלקם יהודים, חלקם נוצרים, שעהד תמימי הזכירה להם לצאת לרחובות.