אי אפשר/ טל איפרגן

הוּא רוֹצֶה לַעֲלוֹת אֵלַי הַבָּיְתָה.

אֲנִי מַסְבִּירָה לוֹ שֶׁאֵין בַּיִת, שֶׁיֵּשׁ

רַק דִּירָה. שֶׁאִי אֶפְשָׁר.

שֶׁמְּאֹד קַר.

 .

כֵּיצַד אַסְבִּיר לַגֶּבֶר הַנּוֹכְחִי

שֶׁפָּקַד אֶת לֵב רְצוֹנִי

שֶׁנֵּאָלֵּץ לֶאֱהֹב עַל מִטַּת נֹעַר חוֹרֶקֶת

בִּזְמָן שֶׁמִּלְּמַטָּה הַשְּׁכֵנָה צוֹעֶקֶת.

מִדֵּי לַיְלָה מְנַסָּה לִצְרֹחַ.

מִדֵּי לַיְלָה אֵין לְאָן לִבְרֹחַ.

**

ספר השירה האחרון של המשוררת טל איפרגן, "קינת הטל", טבול באבל ואובדן: החל משם הספר ושמות השערים שבו (קינת המקום, קינת התן, קינתי), עבור בפרולוג שבו המשוררת פונה לאביה המת, וכלה כמובן בשירים רבים שמנכיחים את האבל הזה.

לאווירת האבל שאופפת את הספר נוספת גם דלות רבה: קירות מתקלפים, חשבונות חודשיים שיש לשלם. לעומת זאת, השפה של איפרגן היא רבת-הדר, מקושטת, במקומות מסוימים משחקי המילים והחריזה הסמויה או הגלויה נשמעים אפילו מצועצעים, ובפרט נוכח המציאות שהשירה מתארת. שלא כמו שפתו של אבות ישורון, שהנכיח את הגלות בשפה שבורה, אצל איפרגן יש איזה דיסוננס בין הדלות של המציאות והעושר של השפה, דיסוננס שכמובן נועד לזעזע.

גם השיר "אי אפשר" מביא משהו מאותה דלות, בסיאטוציה מאוד מוכרת. בהתחלה אלו נשמעים כמו תירוצים רגילים שהאישה מספרת לגבר בסוף הפגישה, והחרוזים בשיר רק מגחיכים זאת עוד יותר, אבל מאחורי התירוצים-לכאורה ישנה מציאות כואבת, שהיא גם מוחשית ופיזית מאוד (קור, מיטת נוער) וגם מטאפורית (אין בית, אין לאן לברוח). סיטואציה זו קשורה כמובן לסיטואציה של העדר האב, שהגבר אמור-לכאורה לבוא תחתיו.

אבל אף אחד לא יכול להחליף את האנשים היקרים לנו. אין לאן לברוח.

.

טל איפרגן היא משוררת וסופרת. הוציאה עד כה חמישה ספרים. ספר שיריה האחרון, קינת הטל, יצא בהוצאת עיתון 77 בשנת 2015