קשה, כמעט בלתי אפשרי, להלך בנעליו הגדולות של אבא ולהיות בנו של ברנבוים הדגול. אך הכנר מיכאל ברנבוים הפתיע לטובה בביצוע מוזיקאלי ובשליטה המרשימה שהפגין בכלי. הייתה בנגינתו קשת רחבה ונשמה יתרה אך חסר לו עומק של צליל חם, ובעיקר – ביטחון. הצליל העדין והתכנון של הניגודים בדינמיקה – היה מופתי. בעיקר בלטה שקיפותו של הקונטרפונקט שבנה בפרשנותו. הליריות בנגינתו הייתה שובת לב. הדיאלוג בפרק האדג'יו עם החלילן גי אשד היה מדובב. למרות שנגינתו לא התאפיינה בצליל חם וסוחף, העדינות והניקיון שלו על הצלילים הגבוהים של הגשר היו מרשימים בניקיונם אם כי חיוורים ונטולי ברק.  נגינתו הלירית גבלה קצת בשמאלץ בפרק השני כאשר ההאטות היו מוגזמות קמעא. אך הן העניקו לו תנופה לדהור לפרק השלישי. המודולציות והפסאז'ים היו זורמים וכובשי לב ביופיים. התזמורת ניגנה בלכידות ובצליל חי ולעתים רועם אך באחידות. לא תמיד הייתה מתואמת עם הסולן. הרשים בעיקר הניקיון בנגינתם של כלי הנשיפה מהעץ.

את הפרק השלישי ניגנה התזמורת בנוקשות. בלט העדרה של נוכחות של כנר עם צליל גדול. ויותר מכך – נעדרה התמיכה של התזמורת לכנר. חסרה בנייה אטית משותפת ומדורגת של מתח.  עם זאת הפגין ברנבוים  שליטה מרשימה בכלי, הוא לא מרח אבל לא היה שד משחת שסחף את הקהל בברק נגינתו.

בחלקו השני של הערב שרה המקהלה הפילהרמונית מפראג ומבחר סולנים איטלקיים את הסטבט מאטר של רוסיני. רוסיני שהיה מלחין אופרות מבריק ומוכשר – בעיקר אופרות קומיות מלאות פלפל דוגמת "הספר מסביליה"  –  כתב יצירה קצת בעייתית בסתירות שלה בין הטקסט הנוגה בו מבכה האם מריה את מות בנה ישו, לבין המוזיקה הקצבית ולעתים שופעת העליצות אותה הלחין לטקסט הלטיני.

הפתיחה של המקהלה בפיאנו מצמרר הייתה נהדרת – אך עד מהרה הפכה הריתמיות של רוסיני את היצירה מאחת המתארת קדוֹשה מעונה לאופרה בופה צוהלת ועליזה. הניגודים בדינמיקה בפתיחה התזמורתית ובשירת המקהלה היו מופלאים. הבחירה של הסולנים הייתה תמוהה: כולם הגיעו מאיטליה אבל למעט הבס כולם לקו במחלת ה"וויבראטו" – בעיקר הטנור והמצו-סופרן. הבס היה היחיד שהיה לו פוטנציאל לקול אופראי של ממש, אך את תפקידו  גילם בשפע אי ניקיונות. כל זה לא היה שקול כנגד הצווחנות בשירתו של הטנור פיירו פרטי והנוקשות נטולת החמלה בקולה הקטן של הסופרן אריקה גרימלדי. רק הדיאלוג בינה לבין האלט דניאלה ברצ'לונה היה יפה וערב לאוזן – בעיקר בדואט בו הן מתארות "מי לא תדמענה שתי עיניו למראה סבלה הרב של אם כריסטוס המעונה".

מופנם היה הביצוע של הבס ניקולא אוליביירי עם המקהלה …"הו, אם אוהבת יקרה/ תני כי כאב אותי יקרע". עליצות אפיינה את השירה של רביעיית הסולנים שתארו את סבלו של הצלוב במונוטוניות ללא בנייה של מתח. יותר מכל צרם הוויבראטו בשירתה של זמרת המצו-סופרן דניאלה ברצ'לונה. אך כשירדה לפיאנו ניתן היה ליהנות מקולה הערב לאוזן. רק בסוף התפילה, כשהמקהלה שרה "אמן" וירדה לפיאניסימו, אפשר היה להזדהות עם כאבה של האם הקדושה וליהנות ממקצועיותה של המקהלה.