מארסיי היא עיר של כדורגל. יש מעט מאוד ערים בעולם שאפשר לומר זאת עליהם. הטירוף סביב הקבוצה המקומית אולימפֿיק מארסיי הוא נחלת הכלל, גברים ונשים כאחד. הערב העיר השתתקה לשעתיים, בתי הקפה והבארים מלאי אדם, מסכי טלויזיה בכל פינה אפילו האיגוד המקצועי ה-SUD מצא דרך לנצל את האירוע כדי לתמוך בדוורים השובתים והציב מסך ענק ומכר בירה ומזון.

המשחק מול רד בול זלצבורג מפומפם כבר הרבה זמן וכותרות העיתון המקומי הראשי בפרובנס היתה "הערב כולנו עם אחד מאחורי OM" – המשטרה, המודעת היטב לנפיצות המצבים הללו בין אם הקבוצה המקומית מנצחת ובין אם מפסידה, חסמה לחלוטין את הגישה לנמל הישן בזמן המשחק ואת רוב היציאות אחריו.

בנמל הישן עצמו הידהדו זעקות האוהדים, החמצה, הצלה, שער וכן הלאה. אבוקות הוצתו אבל החגיגה האמיתית החלה עם השער שחרץ את גורל המשחק. שכן מרגע זה זלצבורג חייבת היתה להבקיע שני שערים והיה ברור שזה בלתי אפשרי.

שריקת הסיום היתה האות לתחילת החגיגות הבארים ובתי הקפה התרוקנו והקהל החל לנהור בהמוניו למרכז הנמל, קטנועים ואופנועים נהמו מכל עבר מכוניות החלו לנוע ברחבי העיר, אף אחד, חוץ מחרשים, לא ישן הלילה במארסיי.

עבור מארסיי יהיה זה הגמר החמישי בתולדותיה (בין הישגיה זכיה בגביע האלופות – מה שנקרא היום הצ'מפיון ליג"). הגמר שיערך ב-16 במאי יהיה הרבה יותר נוח לאוהדים של מארסיי, אוהדים שנחשבים, בלי קלישאה לשחקן ה-12 – קריאטיביים, עקביים (לא אוהדי הצלחות, אחרי הכל הקבוצה האכילה אותם לא מעט מרורים) ומטורפים על כל הראש. הגמר יערך בליון ורכבות של אוהדים יזרמו למקום, ואני מוכן להתערב שנהגי הקטרים השובתים יפסיקו את שביתתם למטרה זו.

במארסיי כבר חולמים על מסע נצחון ב-17 במאי – ותאמינו לי כאן יודעים לחגוג נצחון – עיר של כדורגל נטו