אלוהי דת החופש

"דת החופש" מאמינה באלוהים, אותו היא מגדירה בדרך אחרת מזו המקובלת בדתות הממוסדות. זו צורת חיים, שמאמינה בהליכה בדרך אישית, אינדיבידואלית, חקירתית, בה ההולך בדרך שולח את עצמו למסע חיפוש אישי, כדי לגלות את אלוהים ולהגדיר אותו על פי תובנותיו האישיות

אלוהי דת החופש

"דת החופש" מאמינה באלוהים, אותו היא מגדירה בדרך אחרת מזו המקובלת בדתות הממוסדות. זו צורת חיים, שמאמינה בהליכה בדרך אישית, אינדיבידואלית, חקירתית, בה ההולך בדרך שולח את עצמו למסע חיפוש אישי, כדי לגלות את אלוהים ולהגדיר אותו על פי תובנותיו האישיות

אני מאמינה ב"דת החופש" ואני חיה על פי אמונתי באדיקות רבה. על פניו נראה, שההגדרה "דת החופש", זו הגדרה, שסותרת את עצמה. אך היא סותרת את עצמה רק משום שהדתות הממוסדות המוכרות לנו מבוססות על דרך חיים, שאין בה לא חופש התנהגותי, ולא חופש תפישתי. בדתות הממוסדות אין דבר שאינו מוכתב עד קוצו של יוד. וזהו היפוך גמור ל"דת החופש".

אם כך, מדוע אני בוחרת לדמות את צורת החיים שלי לחיים דתיים? ולמה לכנות את דרכי בשם "דת החופש"?

"דת החופש" היא דרך חיים, שמתייחסת לקיום אלוהי, ולכן בעיניי היא דת. זוהי דת, מפני שיש בה אמונה עמוקה באלוהים. דת החופש אינה חילונות. זו תפישת חיים, שאינה טוענת, כפי שטוענת החילונות, שאין אלוהים. נהפוך הוא. יש לה מגע אינטימי ואישי מאד עם אלוהים.

"דת החופש" מאמינה באלוהים, אותו היא מגדירה בדרך אחרת מזו המקובלת בדתות הממוסדות. זו צורת חיים, שמאמינה בהליכה בדרך אישית, אינדיבידואלית, חקירתית, בה ההולך בדרך שולח את עצמו למסע חיפוש אישי, כדי לגלות את אלוהים ולהגדיר אותו על פי תובנותיו האישיות. אלוהים, עבור המתמסר לדת החופש, מצוי בתוכו. הוא חלק בלתי נפרד ממנו עצמו, והוא המדריך אותו כיצד עליו לפעול, מתוכו.

דת החופש, מאפשרת להולך בדרכה לבחור. יתרה מכך, היא מצווה עליו לבחור. לבחור יום יום את הנכון. לבחור כל רגע ורגע כיצד לפעול, וכיצד לשכלל את ההגדרה העצמית שלו, ואת ההגדרה של האלוהות שבתוכו. היא דורשת ממנו לבחור שוב ושוב את מטרת הליכתו, ואת חייו המשתנים חזור והשתנה בהתאם לתובנותיו. זו אינה הליכה סתמית, שבה החיים מנהלים אותו, אלא, הוא עצמו מנהל את חייו בקפידה רבה. זו צורת חיים שדורשת ממך, הבוחר בה, הרבה אחריות. הרבה הקשבה. הרבה למידה. הרבה התבוננות, וחיפוש האמת.

דת החופש מגדירה כל יום מחדש מהו חופש, והחופש המדובר הוא חופש שמהותו פנימית, אך יש לו גם התגלויות חיצוניות. החופש, אינו הסרת המוסרות החיצוניות בהפגנתיות. זו אינה אנרכיה ושבירת כל המוסכמות, אלא זו בחינה מעמיקה של מהות החופש הפנימי, וגילוי פנימי של הזכות והרשות לו. כתולדה של גילויי החופש הפנימי, מתגלה עשייה חופשית החוצה, כמו: יתר קלילות, יתר תנועתיות, יתר זרימה, יתר קלות ביטוי, יתר ביטחון עצמי, יתר יצירתיות, יתר טוב לב, פחות חשש משינוי, פחות פחדים מן העוצמה הפנימית וכו'. הדת הזו מאפשרת להולך בה להתבגר, לקחת אחריות על חייו, ליצר בתוכו סמכות בריאה ולהתקרב לטבעו האמיתי.

הדת הזו דורשת להעמיק פנימה בהתמדה. היא דורשת נחישות, אומץ לב והתמסרות. ההולך בה לא שוקט על שמריו לרגע. אין לו עשייה פולחנית קבועה. נהפוך הוא. הוא נאלץ להתמודד עם חופש הבחירה היומית. עליו להתמיד בחקירה, ללא כללים כיצד לעשות זאת. עליו לבדוק באופן מתוחכם, מלא כנות ויצירתיות – מה בו עדיין מנוע מלפעול בחופשיות, מה מונע מבעדו מלהיות בעל הסמכות היחיד בחייו, מה מונע אותו מלהיות הוא עצמו. הוא עצמו מגדיר את הכלא, ממנו הוא רוצה להשתחרר.

אחת מן הבחירות, אותן ההולך בדרך החופש מתיר לעצמו לעשות היא, הבחירה בכתבים עליהם הוא רוצה להסתמך. עבורו התנ"ך לא נכתב על ידי אלוהים, אלא על ידי בני אדם, ולכן, מותר לו לבחור מתוכו פסוקים אחדים ולהחליט שאלו נכונים, בעוד פסוקים אחרים יראו בעיניו כפסוקים מגמתיים ולא נכונים.

הרשות לעשות בחירות כאלו מורגשת על ידי ההולך בדרך כחלק מהיותו מודרך על ידי החוכמה האלוהית הקיימת בתוכו. הוא חווה את החוכמה האלוהית כחוכמת על, רואת אמת אבסולוטית, שמדריכה אותו מבפנים, עד קוצו של יוד, והיא טהורה, נקיה מאינטרסים, בעלת טוב אינסופי, רצון להיטיב ולבנות עולם מתוך חוכמה ואהבה, וחמלה לכל אדם באשר הוא.

להלן דוגמה לפסוק תנכ"י שמזמין את ההולך בדרך הדת החופשית לעשות בחירות:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ, וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ. וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ:  זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם.  וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ.

להולך בדרך החופש ניתנת הרשות הפנימית – אותה הוא עצמו בחר לתת לעצמו, לנפות חלק מן המסרים העולים ברצף פסוקים זה. המסר בו אלוהים בורא את האדם כדי לרדות בבעלי החיים, אינו עולה בקנה אחד עם תפישת החופש והחמלה שלו, ולכן הוא יכול, מבחירה, לנפות את החלקים הללו ולבחור לקרוא את הפסוק כך: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ:  זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם.  וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ.

איזה היגיון יש מאחורי פעולת ניפוי זו? ההיגיון העומד כאן, הוא ההבנה, שיש סיכוי גדול שטקסט זה נאנס על ידי מי שרצה להביע מתודה מסוימת, אותה הוא הרכיב על גבי אמת אחרת. אין לנו שום מושג איך נכתב התנ"ך, ואיך הוא נערך. מי היה זה שהחליט מה ייכנס ומה לא. מי ערבב טקסטים ומדוע דווקא את אלו ולא אחרים. לעומת זאת, קיימת בהירות, שהוא לא נכתב על ידי אחת. מתוך כך, יכול ההולך בדרך החופש לבחור את הטקסט שבעיניו מתאר נכונה את אלוהים.

בפסוקים אלו, כשהם נקיים מרודנות, אלוהים הוא דמות שמורכבת משני חלקים שוויוניים. הוא עצמו הינו שניים. הוא זכר ונקבה המחוברים באהבה. הוא נקרא אלוהים, ולא אלוה, מפני שהוא זוג ולא יחיד. בטרם הוא עושה את פעולת הבריאה הוא מתייעץ בתוך עצמו, בין חלקיו, ולכן הוא אומר – "נעשה", ולא "אעשה". הזוגיות האלוהית היא שיוצרת את האדם בעשייה משותפת של שני חלקיה – והיא בוראת ישות שהיא כמותה – זכר ונקבה.

אלוהים זה הוא אלוהים שבורא מתוך שוויוניות ואהבה, והחיים שהוא מעניק לברואיו הם חיים פוריים שמקורם באהבה. דמותו השוויונית של האלוהים הזה, ממשיכה להתקיים בתוך האדם החי, כזכר ונקבה האוהבים זה את זה בתוכו פנימה. מה שמאפשר לאדם, אם גילה בתוכו את האלוהות הזו, לחיות חיים של אהבה עם בן/בת זוג, במידה ובחר בכך.

אהבה שוויונית זאת, בין הזכר והנקבה שבתוכנו, ובין הזכר והנקבה בעולמנו היא פיענוח האלוהות. זו מטרת המסע של "דת החופש".

מתוך הגדרה זו קל להולך בדרך להבין את דרכו. הוא מונחה מתוכו לחפש בתוכו, בנפרד, את הזכרי והנקבי האלוהיים, ולזווג אותם בתוכו. ההגדרה של בריאת האדם, על פי הטקסט הנקי, מנתבת באופן בריא וחיובי את דרכו של ההולך בדרך. באופן כזה הוא מניח לכל המלחמות הקיימות בתוכו ומחוץ לו. הוא חותר להבין יותר ויותר כיצד הוא כלוא בתוך עצמו במלחמות בין הזכרי והנקבי שבו, והוא לומד להוציא עצמו מכלא זה.

דת החופש אינה רואה את האלוהות מחוץ לגוף, אי שם, אלא כאן, בגוף, ולכן היא נותנת לגוף מקום מרכזי. המפגש עם אלוהים לא יהיה אחדות שלאחר המוות, זו אחדות שמתקיימת דווקא בתוך הגוף החי. הגוף אינו נפסד וחסר ערך בגלל חומריותו. להפך. הגוף הוא ישות אלוהית חכמה ובעלת ערך עליון. הוא עצמו הוא הכלי שמכיל ומבטא את הזיווג האלוהי שבין החומר לרוח. בין הנשי והזכרי שבנו. לכן חלק מרכזי מדת החופש הוא לתת כבוד גדול לגוף ולבריאותו.

אירי ישראלי-רושין

לכל המאמרים של המחברת

האקדמיה לנשיות

אני מאמינה ב"דת החופש" ואני חיה על פי אמונתי באדיקות רבה. על פניו נראה, שההגדרה "דת החופש", זו הגדרה, שסותרת את עצמה. אך היא סותרת את עצמה רק משום שהדתות הממוסדות המוכרות לנו מבוססות על דרך חיים, שאין בה לא חופש התנהגותי, ולא חופש תפישתי. בדתות הממוסדות אין דבר שאינו מוכתב עד קוצו של יוד. וזהו היפוך גמור ל"דת החופש".

אם כך, מדוע אני בוחרת לדמות את צורת החיים שלי לחיים דתיים? ולמה לכנות את דרכי בשם "דת החופש"?

"דת החופש" היא דרך חיים, שמתייחסת לקיום אלוהי, ולכן בעיניי היא דת. זוהי דת, מפני שיש בה אמונה עמוקה באלוהים. דת החופש אינה חילונות. זו תפישת חיים, שאינה טוענת, כפי שטוענת החילונות, שאין אלוהים. נהפוך הוא. יש לה מגע אינטימי ואישי מאד עם אלוהים.

"דת החופש" מאמינה באלוהים, אותו היא מגדירה בדרך אחרת מזו המקובלת בדתות הממוסדות. זו צורת חיים, שמאמינה בהליכה בדרך אישית, אינדיבידואלית, חקירתית, בה ההולך בדרך שולח את עצמו למסע חיפוש אישי, כדי לגלות את אלוהים ולהגדיר אותו על פי תובנותיו האישיות. אלוהים, עבור המתמסר לדת החופש, מצוי בתוכו. הוא חלק בלתי נפרד ממנו עצמו, והוא המדריך אותו כיצד עליו לפעול, מתוכו.

דת החופש, מאפשרת להולך בדרכה לבחור. יתרה מכך, היא מצווה עליו לבחור. לבחור יום יום את הנכון. לבחור כל רגע ורגע כיצד לפעול, וכיצד לשכלל את ההגדרה העצמית שלו, ואת ההגדרה של האלוהות שבתוכו. היא דורשת ממנו לבחור שוב ושוב את מטרת הליכתו, ואת חייו המשתנים חזור והשתנה בהתאם לתובנותיו. זו אינה הליכה סתמית, שבה החיים מנהלים אותו, אלא, הוא עצמו מנהל את חייו בקפידה רבה. זו צורת חיים שדורשת ממך, הבוחר בה, הרבה אחריות. הרבה הקשבה. הרבה למידה. הרבה התבוננות, וחיפוש האמת.

דת החופש מגדירה כל יום מחדש מהו חופש, והחופש המדובר הוא חופש שמהותו פנימית, אך יש לו גם התגלויות חיצוניות. החופש, אינו הסרת המוסרות החיצוניות בהפגנתיות. זו אינה אנרכיה ושבירת כל המוסכמות, אלא זו בחינה מעמיקה של מהות החופש הפנימי, וגילוי פנימי של הזכות והרשות לו. כתולדה של גילויי החופש הפנימי, מתגלה עשייה חופשית החוצה, כמו: יתר קלילות, יתר תנועתיות, יתר זרימה, יתר קלות ביטוי, יתר ביטחון עצמי, יתר יצירתיות, יתר טוב לב, פחות חשש משינוי, פחות פחדים מן העוצמה הפנימית וכו'. הדת הזו מאפשרת להולך בה להתבגר, לקחת אחריות על חייו, ליצר בתוכו סמכות בריאה ולהתקרב לטבעו האמיתי.

הדת הזו דורשת להעמיק פנימה בהתמדה. היא דורשת נחישות, אומץ לב והתמסרות. ההולך בה לא שוקט על שמריו לרגע. אין לו עשייה פולחנית קבועה. נהפוך הוא. הוא נאלץ להתמודד עם חופש הבחירה היומית. עליו להתמיד בחקירה, ללא כללים כיצד לעשות זאת. עליו לבדוק באופן מתוחכם, מלא כנות ויצירתיות – מה בו עדיין מנוע מלפעול בחופשיות, מה מונע מבעדו מלהיות בעל הסמכות היחיד בחייו, מה מונע אותו מלהיות הוא עצמו. הוא עצמו מגדיר את הכלא, ממנו הוא רוצה להשתחרר.

אחת מן הבחירות, אותן ההולך בדרך החופש מתיר לעצמו לעשות היא, הבחירה בכתבים עליהם הוא רוצה להסתמך. עבורו התנ"ך לא נכתב על ידי אלוהים, אלא על ידי בני אדם, ולכן, מותר לו לבחור מתוכו פסוקים אחדים ולהחליט שאלו נכונים, בעוד פסוקים אחרים יראו בעיניו כפסוקים מגמתיים ולא נכונים.

הרשות לעשות בחירות כאלו מורגשת על ידי ההולך בדרך כחלק מהיותו מודרך על ידי החוכמה האלוהית הקיימת בתוכו. הוא חווה את החוכמה האלוהית כחוכמת על, רואת אמת אבסולוטית, שמדריכה אותו מבפנים, עד קוצו של יוד, והיא טהורה, נקיה מאינטרסים, בעלת טוב אינסופי, רצון להיטיב ולבנות עולם מתוך חוכמה ואהבה, וחמלה לכל אדם באשר הוא.

להלן דוגמה לפסוק תנכ"י שמזמין את ההולך בדרך הדת החופשית לעשות בחירות:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ, וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ. וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ:  זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם.  וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ.

להולך בדרך החופש ניתנת הרשות הפנימית – אותה הוא עצמו בחר לתת לעצמו, לנפות חלק מן המסרים העולים ברצף פסוקים זה. המסר בו אלוהים בורא את האדם כדי לרדות בבעלי החיים, אינו עולה בקנה אחד עם תפישת החופש והחמלה שלו, ולכן הוא יכול, מבחירה, לנפות את החלקים הללו ולבחור לקרוא את הפסוק כך: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ:  זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם.  וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ.

איזה היגיון יש מאחורי פעולת ניפוי זו? ההיגיון העומד כאן, הוא ההבנה, שיש סיכוי גדול שטקסט זה נאנס על ידי מי שרצה להביע מתודה מסוימת, אותה הוא הרכיב על גבי אמת אחרת. אין לנו שום מושג איך נכתב התנ"ך, ואיך הוא נערך. מי היה זה שהחליט מה ייכנס ומה לא. מי ערבב טקסטים ומדוע דווקא את אלו ולא אחרים. לעומת זאת, קיימת בהירות, שהוא לא נכתב על ידי אחת. מתוך כך, יכול ההולך בדרך החופש לבחור את הטקסט שבעיניו מתאר נכונה את אלוהים.

בפסוקים אלו, כשהם נקיים מרודנות, אלוהים הוא דמות שמורכבת משני חלקים שוויוניים. הוא עצמו הינו שניים. הוא זכר ונקבה המחוברים באהבה. הוא נקרא אלוהים, ולא אלוה, מפני שהוא זוג ולא יחיד. בטרם הוא עושה את פעולת הבריאה הוא מתייעץ בתוך עצמו, בין חלקיו, ולכן הוא אומר – "נעשה", ולא "אעשה". הזוגיות האלוהית היא שיוצרת את האדם בעשייה משותפת של שני חלקיה – והיא בוראת ישות שהיא כמותה – זכר ונקבה.

אלוהים זה הוא אלוהים שבורא מתוך שוויוניות ואהבה, והחיים שהוא מעניק לברואיו הם חיים פוריים שמקורם באהבה. דמותו השוויונית של האלוהים הזה, ממשיכה להתקיים בתוך האדם החי, כזכר ונקבה האוהבים זה את זה בתוכו פנימה. מה שמאפשר לאדם, אם גילה בתוכו את האלוהות הזו, לחיות חיים של אהבה עם בן/בת זוג, במידה ובחר בכך.

אהבה שוויונית זאת, בין הזכר והנקבה שבתוכנו, ובין הזכר והנקבה בעולמנו היא פיענוח האלוהות. זו מטרת המסע של "דת החופש".

מתוך הגדרה זו קל להולך בדרך להבין את דרכו. הוא מונחה מתוכו לחפש בתוכו, בנפרד, את הזכרי והנקבי האלוהיים, ולזווג אותם בתוכו. ההגדרה של בריאת האדם, על פי הטקסט הנקי, מנתבת באופן בריא וחיובי את דרכו של ההולך בדרך. באופן כזה הוא מניח לכל המלחמות הקיימות בתוכו ומחוץ לו. הוא חותר להבין יותר ויותר כיצד הוא כלוא בתוך עצמו במלחמות בין הזכרי והנקבי שבו, והוא לומד להוציא עצמו מכלא זה.

דת החופש אינה רואה את האלוהות מחוץ לגוף, אי שם, אלא כאן, בגוף, ולכן היא נותנת לגוף מקום מרכזי. המפגש עם אלוהים לא יהיה אחדות שלאחר המוות, זו אחדות שמתקיימת דווקא בתוך הגוף החי. הגוף אינו נפסד וחסר ערך בגלל חומריותו. להפך. הגוף הוא ישות אלוהית חכמה ובעלת ערך עליון. הוא עצמו הוא הכלי שמכיל ומבטא את הזיווג האלוהי שבין החומר לרוח. בין הנשי והזכרי שבנו. לכן חלק מרכזי מדת החופש הוא לתת כבוד גדול לגוף ולבריאותו.

אירי ישראלי-רושין

לכל המאמרים של המחברת

האקדמיה לנשיות

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן