★★★★★

בלי שירים של אייל גולן ובלי סיסמאות של צדק מזרחי, עומדות תשע נשים על הבמה של תיאטרון חיפה וזועקות, כל אחת בדרכה, את הכאב הפרטי שלה. ההצגה "ביטון" מבוססת על סיפור אוטוביוגרפי של המחברת והבמאית הילה גולן, סיפור על נשיות וזוגיות, על אובדן זהות ועל השאיפה לחזור לשורשים ולחקור אותם. זה גם הסיפור של בני ובנות הדור השני של העליות מצפון אפריקה, מעיראק ומאירן.

בעצם, זו אינה ממש הצגה במובן המקובל, אלא תערובת של מונולוגים, שירים וסיפורים על הבית של אמא ואבא, על געגועים למנהגים של סבא וסבתא, וגם סיפור על בחורה משכילה ומוכשרת, שנכשלת בראיון עבודה רק בגלל מוצאה. על הבמה, אגב, גם הרכב מוזיקלי קטן, שמלווה את השחקניות.

הטקסט של "ביטון" הוא כתב אשמה נגד הגזענות בחברה הישראלית. הטקסט שטחי, אבל הזעקה אותנטית והכאב אמיתי ולכן לא משנה בכלל אם אתם מזדהים או לא מזדהים עם הסיפור של "ביטון". מה שחשוב בעיני, שהדברים שמושמעים על הבמה יוצאים מהלב. יחד עם זאת, צריך לומר את האמת: אם הילה גולן (שגם מופיעה על הבמה) היתה מפקידה את הטקסט שכתבה בידיהם של מחזאי ובמאי, התוצאה היתה הרבה יותר חזקה ומהדהדת, ובעיקר יותר מקצועית.

אהבתי שהשחקניות של "ביטון" שמות את השיח העדתי על השולחן ומנסות לדון בו ממקום מפויס, המעורר שאלות ולא קובע עובדות. הן לא מטיפות מוסר, לא אומרות מה נכון ומה לא נכון, אלא מבקשות בעיקר דבר אחד: שנקשיב להן. אז מה נותר לי לומר להן? כפרה עליכן.