בית המשפט המחוזי בלוד הכריע היום (שלישי) כי הודאות הנאשמים במעורבות ברצח בני משפחת דוואבשה בדומא שנגבו מהם תוך הפעלת לחץ פיזי אינן קבילות. תוך כך בית המשפט קבע כי כל ההודאות של הנאשם עמירם בן אוליאל קבילות למעט אלה שנגבו ממנו תחת עינויים. לגבי קטין נוסף ששמו נאסר לפרסום, קבע בית המשפט כל ההודאות שמסר הנאשם הקטין בזמן ואחרי החקירות בעינויים נפסלו.

הנאשמים כולם טענו כי ההודאות נגבו מהם בהשפעת עינויים מצד אנשי השב"כ ולכן יש לדחות אותן, בעוד המדינה טוענת כי הן נגבו כחוק. בפרקליטות הודיעו בתגובה להחלטת בית המשפט כי הפרקליטות אינה מסתמכת על ההודאות שנמסרו לאחר עינויים.

עורך הדין יצחק בם, אחד מסניגוריו של בן אוליאל אמר לאחר ההכרעה כי "ברור שהשב"כ גרם כאב פיזי וסבל לנחקר על מנת לגרום לו להודות. שיטת משפט המכבדת את כבוד האדם אינה יכולה להשלים עם קבלת הודאות שנגבו בעקבות גרימת סבל פיזי מכוון כראיות במשפט. החשש מפני המשך העינויים היה הטעם היחיד שמחמתו המשיך הנחקר להודות בין הסבבים של עינוייהם" הפרקליטות הודיעה כי היא מוותרת על ההודאות שנמסרו תחת "חקירות הצורך", אולם השופטים רות לורך, צבי דותן ודבורה עטר החליטו להכריע גם בעניינן ופסלו אותן. "האמצעים הללו פגעו פגיעה חמורה בזכות היסוד של הנאשמים לשמירה של שלמות הגוף והנפש. כמו כן נפגע כבודם של הנאשמים", נכתב בהחלטה. "השימוש באמצעים המיוחדים שהפעילות בחקירות הצור, בענייננו, בן אם קיימת לחוקרים הגנת הצורך ובן אם לאו, הינו פסול", כתבו השופטים. "הפגיעה מחייבת פסילת כל ההודאות שנגבו בחקירות הצורך אף מבלי לבחון את השפעתם בפועל של האמצעים על החופשיות רצונם של הנחקרים, אף שגם דבר זה הוכח מעבר לדרוש".

מפרקליטות המדינה נמסר כי ביהמ"ש קיבל היום בהחלטתו בעניין דומא את רובן הגדול של טענות המדינה. ביהמ"ש קבע כי "מטרות החקירה היו בעלות אופי סיכולי", וכי "לצורך סיכולן של תכניות עתידיות נדרשו החוקרים לפעול לפענוח פיגועים שבוצעו על ידי חברי התשתית בעבר, כשפיגוע דומא הוא הבולט ביותר". זאת, על מנת לסכל את המשך פעילותם של חברי תשתית הטרור, "המרד", שהנאשמים היו חלק ממנה. לאורך כל הדרך טענה המדינה כי השימוש באמצעים מיוחדים בחקירה זו נבע מהצורך המיידי והחיוני לסכל את המשך פעילות הטרור של הנאשמים, וכאמור ביהמ"ש קיבל את עמדת התביעה כי החקירה נועדה למטרה סיכולית זו. כן קבע ביהמ"ש כי "מניעת המפגש בין הנאשם לעורך דינו, נעשתה כדין ומתוך שיקולים סיכוליים כנים".

לטענת הפרקליטות "קביעה זו דוחה מכל וכל את טענות הנאשמים, לפיהן האמצעים שהופעלו בחקירה זו לא נועדו למטרה של סיכול פיגועים עתידיים. בנוסף, ביהמ"ש לא קבע כי אמצעי החקירה שהופעלו היו בגדר עינויים, ולא הכריע בשאלה זו.

בנוסף, ביהמ"ש קבע שההודאות שמסר הנאשם הבגיר, המואשם ברצח בני משפחת דוואבשה, אותן ביקשה המדינה לקבל כראיה נגדו, אכן יוכלו לשמש נגדו במהלך המשפט. זאת, למעט הודאה אחת שלא התקבלה מחמת הספק. לגבי הנאשם הקטין, המואשם בקשירת קשר לביצוע הרצח, קבע ביהמ"ש שחלק מההודאות שנמסרו על ידו יוכלו לשמש נגדו במהלך המשפט. בכך דחה בית המשפט את עמדת הנאשמים אשר ביקשו לפסול באופן גורף את כלל ההודעות שנמסרו".

בפרקילטות שבים ומדגישים כי "באשר לקביעת ביהמ"ש כי הוא אינו מקבל את ההודאות שנגבו במהלך החקירות בהן הופעלו אמצעים מיוחדים (חקירת צורך), נבקש להדגיש כי המאשימה ממילא לא ביקשה להסתמך על הודאות אלה, והודיעה זאת לביהמ"ש כבר בפתיחת המשפט".

לגבי ההודאות שנגבו אחרי החקירות בהן הופעלו אמצעים פיזיים, ציינו השופטים כי "אין מקום לקבוע כלל או חזקה משפטית לפיהם כל הודאה עוקבת שנמסרה לאחר הודאה שנגבתה אגב הפעלת אמצעים אלימים הינה פסולה". הודאה אחת של בן אוליאל שהתקבלה מיד אחרי החקירה בה הופעלו אמצעים פיזיים, נפסלה. השופטים קבעו כי "לא ניתן לומר כי המאשימה עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי היא ניתנה באופן חופשי ומרצון". עם זאת, יתר ההודאות שהתקבלו בחקירות העוקבות.

"אלה ניתנו מרצונו החופשי של הנאשם", ציינו השופטים. "התיעוד החזותי במהלך החקירות הללו וכן בהובלה והצבעה, סיפקו כלי חשוב ביותר להתרשמות בלתי אמצעים מהאווירה בחקירות ומהתנהלות הנאשם. התיעוד ממחיש די ההודאות ניתנו מרצון ומתוך בחירה מודעת של הנאשם במה להודות ובמה לכפור", נכתב בהחלטה.

לגבי קבילות ההודאות של הקטין הנאשם בקשירת קשר לביצוע רצח, שנמסרו בין שלוש חקירות הצורך, נכתב בהחלטה כי הן נגבו במהלך ארבעה ימים, ולא ניתן לנתק אותן מהחקירות בהן הופעל לחץ פיזי. "נוכח אופן התנהלות של החקירה בתקופה זו: הימשכות החקירות לאורך ימים שלמים, תוך מתן הפסקות קצרות, אם בכלל, ולעתים בנוכחות חוקרים שהשתתפו בחקירות צורך -לא ניתן לערוך אבחנה וניתוק בין תוצרי החקירות שהמאשימה מבקשת לקבל, לבין חקירות הצורך שקדמו להן. פער הזמנים אינו כזה שאיפשר לנאשם לנוח, לאגור כוחות ולשקול באופן מושכל את מצבו", נכתב בהחלטה.

עוד התייחסו השופטים לכך שבמקרה של נאשם זה אין להם תיעוד של החקירות. "הנאשם התבטא בזמן אמת בפני חוקרי ובפני השופט שדן בהארכת מעצרו אודות חששו הרב מחזרה לחקירת צורך", נכתב.

עם זאת, השופטים קיבלו את ההודאות שמסר הנאשם הקטין בחקירות לפניכן ובתרגיל מדובבים, אך באלה הוא לא הודה בפיגוע. בתרגיל מדובבים הוא הודה בפעולות אחרות נגד פלסטינים ובחברות בארגון טרור. בחקירות הוא תיאר באופן היפותטי את הפיגוע, אך לא קשר את עצמו.
חל אבישר מפרקליטת מחוז מרכז אמרה כי "בית המשפט קיבל את עמדתנו ביחס לבן אוליאל כמעט במלואה ולגבי הקטין באופן חלקי. ההודאות שניתנו על ידיו קבילות. לגבי הקטין, נקבע כי מה שנמסר על ידו עד חקירת הצורך הוא קביל. אנחנו לא ביקשנו להכשיר את החקירות שנמסרו במהלך חקירת הצורך. ההמשך המשפט נביא את שאר הראיות שיתמכו בהודאות".

אביו של הקטין הגיב לפסק הדין ואמר "אנו שמחים כי הצדק יוצא לאור, ובית המשפט פסק כי בננו לא קשור כלל לסיפור של ארוע דומא. החלטתבית המשפט מאשרת את מה שטענו לכל אורך הדרך, בנינו עבר עינויים קשים במהלך החקירות. מלבד קביעת בית המשפט שניטל רצונו החופשי של הבן, העינויים גרמו לו תופעות פוסט טראומתיות שמהם סובל עד היום".

האב הוסיף כי "אנו איתנים בדרישתנו להקמת ועדת חקירה בלתי תלויה באופן מידי אשר תחקור את העינויים ואת האישור המשפטי שניתן להם. אנו דורשים לשחרר את בנינו לאלתר ממעצרו הקשה, ומהבידוד המוחלט שבו הוא נמצא כיום. מדובר בתנאי כליאה הקשים במדינת ישראל".

עו"ד איתמר בן גביר שהיה עד ההגנה המרכזי במשפט דומא וייצג את בן אוליאל בשלב המעצר אמר "היום ברור כי אנשי השב"כ עשו מהלך שייזכר לדיראון עולם בספרי ההיסטוריה של מדינת ישראל. יהודי לא מענה יהודי ובשב"כ חייבים להפנים זאת".

חוסיין דוואבשה, סבו של הילד עלי שנרצח בשריפה, אמר לפני הדיון כי "אנחנו רוצים לדעת מה הם מחליטים היום ומה הם הולכים להגיד על הפושעים האלה ששרפו ממשפחה שלמה. הילד כל הזמן רוצה את אבא שלו ואת אמא שלו, ואני מבקש מהשופט שישים את הילד הזה מול העיניים שלו ויהיה צדק במשפט הזה. אם זה היה בצד השני, אם זה היה ישראלי – היה משהו אחר לגמרי. היו נותנים עונש מוות במקום לא מחכים למשפטים ודיון".

על פי כתב האישום עמירם בן אוליאל הואשם בשלוש עבירות רצח בינואר 2016, יחד עם קטין מהשומרון שהואשם רק בקשירת קשר לביצוע רצח. בנוסף לכך שניהם הואשמו בחברות בארגון טרור יהודי. על פי כתב האישום, השניים ביקשו לגרום לתסיסה בקרב האוכלוסייה הערבית ולהוביל להתלקחות אלימה של אירועים ביטחוניים שתרתיע את מקבלי ההחלטות מפני פינוי יישובים. עוד תואר בכתב האישום כי השניים תכננו בקפידה את פיגוע הנקמה על רצח מלאכי רוזנפלד שהתרחש חודש לפני כן. כל סעיפי האישום הללו נותרו כפי שהם ובפניהם יצטרכו השנים להתגונן בבית המשפט.  הרשעה בסעיפים אלו תגרור בעקבותיה מאסר של שנים ארוכות.

מכתב האישום עולה כי שני הנאשמים סיכמו להיפגש ביום הפיגוע במערה במאחז חוות יישוב הדעת. בן אוליאל היה אחראי על אספקת הציוד לפיגוע בו נכללו שני בקבוקים מלאים בנוזל דליק, סמרטוטים, מצית, קופסת גפרורים, כפפות וספריי צבע שחור. כשהגיע למערה בן אוליאל החליט שלא לחכות לקטין ויצא לכפר דומא. הוא הוריד חולצתו וקשר את שרווליה סביב ראשו כדי להסתיר את פניו, עטה כפפות, והחל לחפש בית מיושב ואינו נטוש "כדי להגביר את עוצמת ההרתעה".
תחילה השליך בקבוק תבערה לביתו של מאמון דוואבשה, והבית שהיה ריק עלה באש. אחר כך השליך בקבוק תבערה לביתם של סעד וריהאם דוואבשה. כשראה שהאש אחזה בבית, הוא נמלט. סעד, ריהאם ובנם עלי בן השנה וחצי נהרגו מהאש, ואילו בם אחמד בן הארבע נפצע באורח קשה מאוד, שהה ארטכות בביית חולים וכיום מטופל בידי סבו ומשפחתו.

כאמור במשפט הזוטא הודיעה הפרקליטות כי היא מוותרת על הודאות הנאשמים שנגבו באמצעי לחץ, אך עם זאת, ביקשה הפרקליטות שהודאות ופרטים שנגבו לפני או אחרי בחקירות שב"כ ובמשטרה יאושרו כקבילות, שכן לשיטתה חלף זמן מהשימוש בלחץ פיזי. זאת, בעוד סנגורי הנאשמים טענו כי גם הודאות שהתקבלו לאחר חקירות אלימות הושפעו מהן ולכן יש לדחות אותן.

על פי עדויות, הנאשמים השימוש של השב"כ "באמצעים מיוחדים" כלל סטירות, כריעות, כיפוף הגב, מניעת שינה וכו'. בג"ץ פסק בשנת 1999 כי לחוקרי שב"כ אין סמכות לענות נחקרים, אך עם זאת, קבע כי חוקרים יוכלו לטעון בדיעבד כי השתמשו באמצעי לחץ בשל סכנה לפגיעה ודאית בחיי אדם.

עו"ד איתמר בן גביר ששימש כעד במשפט הזוטא סיפר כי פגש במרשו עמירם בן אוליאל, אותו ייצג בעת מעצרו לאחר ימים ארוכים של חקירות שב"כ ופגש בבחור שהוא שבר כלי ש"אמר לי – טוב מותי מחיי".

יו"ר ארגון חוננו שמואל (זנגי) מידד הגיב: "הנערים עברו אונס אכזרי, אנסו אותם להודות. קראו לזה חקירת צורך, אבל האמת  היא שהצורך היחיד היה להוציא מהם הודאה. כל זה נעשה תוך כדי שהשב"כ משקר כאילו מדובר בפצצה מתקתקת, וכאילו הוא הולך למנוע פיגוע. כל הפשע הזה נעשה בשם החוק. אין שום הצדקה שבעולם לפשע כזה. כשאנשי חוק מנצלים את הכח שניתן להם לאכזריות כזו הם צריכים לעמוד לדין.  החל מהמענים עצמם, חוקרי השב"כ, דרך הדרגים שמעליהם דרך השופטים שאטמו את אוזניהם לזעקות נער שמתחנן על נפשו "אני מעדיף למות. רק אל תחזיר אותי לחדרי העינויים" ועד שרים ואנשי ציבור שידעו והכחישו. איש מהם לא יוכל לומר ידינו לא שפכו את הדם הזה."

עורך הדין יצחק בם אחד מסניגוריו של עמירם בן אוליאל מסר כי "ברור כי השב"כ גרם כאב פיזי וסבל לנחקר על מנת לגרום לו להודות. שיטת משפט המכבדת את כבוד האדם אינה יכולה להשלים עם קבלת הודאות שנגבו בעקבות גרימת סבל פיזי מכוון כראיות במשפט. החשש מפני המשך העינויים היה הטעם היחיד שמחמתו המשיך הנחקר להודות בין הסבבים של עינויים".

חבר הכנסת איימן עודה, יו"ר הרשימה המשותפת, התייחס להחלטת בית המשפט ואמר: "אף אדם אינו צריך להיחקר תחת עינויים, אבל הוצאת ההודאה בדרכים לא חוקיות זה לא מרכז הנושא. השאלה היא האם לרשויות יש רצון אמתי לטפל בטרור הזה! כשהרוצחים הם יהודים באורח פלא אין ראיות ואין הוכחות מספיקות. חייבים למצות את הדין עם האחראים לפשע הנתעב הזה. אסור שהמדינה תעביר מסר סלחני כלפי טרור יהודי". לדבריו "לא מדובר בעשבים שוטים, אלא בקריאות חוזרות ונשנות לרצח שבכירים בממשלה מעודדים בהסתה נלהבת נגד הציבור הערבי בלי לחשוב על ההשלכות. טוב שבית המשפט בחר לקבל את ההודאות שניתנו בלי שימוש באמצעים לא לגיטימיים כמו עינויים, ועכשיו הזמן למצות את הדין עם הפושעים".

ח"כ דב חנין אמר כי:  "טוב שבית המשפט פסל הודאות שנגבו תחת עינויים. השימוש בעינויים, כלפי כל אדם, הוא פסול ומעוות את הדין. אבל עלינו לשאול את עצמנו כמה הודאות של פלסטינים נפסלו מתוך כל אלה שהוצאו תוך שימוש בעינויים?

למרבית הצער, עדיין לא נעשה צדק עם בני משפחת דוואבשה שנותרו בחיים, לא נעשה חשבון הנפש הנדרש מאיתנו כחברה, לא נעצרה ההסתה הפרועה שתרמה לרצח ולא מטופלים ברצינות פשעים יומיומיים המבוצעים נגד הפלסטינים."