כָּל עוֹד הַיָּרֵחַ מַקְצִיף אֶת הַלַּיְלָה
אֵין כָּל חָדָשׁ בּׅבְלָיַת הַגּוּף, אַתָּה אוֹמֵר
וְנַפְשִׁי מִתְכַּוֶּצֶת בִּכְאֵב.
מַה שֶׁנִּגְזַר עָלַי הַלַּיְלָה יֵעָרֵם עִם בֹּקֶר.
שָׁעוֹת שֶׁאֲנִי עוֹמֵד מוּל הַמַּרְאָה,
מְיַשֵּׁר אֶת קָרַחְתִּי,
הָאֵין כָּל חָדָשׁ בּׅבְלָיַת הַגּוּף?
מַמְתִּין כֶּאֱגוֹז לִנְקִישַׁת שִׁנֵּי הַזְּמָן
וּבְאֵין לַיְלָה אֵין בֹּקֶר,
כְּשֶׁהַיְּקִיצָה מִתְמַזֶּגֶת לַחֲלוֹם.
מוּל הַמַּרְאָה אֵין חָדָשׁ
וְהַיָּשָׁן נוֹתַר יָשָׁן
כַּזְּמָן הַמִּתְהַפֵּךְ בַּקַּרְקֶפֶת,
שַׁעֲרָהּ אַחַר שַׁעֲרָהּ
פּוֹרַחַת וְנוֹשֶׁרֶת
עֵת חָלַמְתִּי עָלֶיךָ, שַׁקְרָן.
*
בְּכָל בֹּקֶר מַקְרִיחַ לְפָחוֹת אָדָם בְּלוֹנְדִּינִי אֶחָד.
בָּעֶרֶב נוֹשְׁרִים חֲפָצִים.
הַחֶדֶר
נִפְתָּח וְנִסְגָּר
נִפְתָּח וְנִסְגָּר
הַגּוּף מְפַהֵק,
הַחֲנִיכַיִם נִרְקָבִים.
תַּשְׁקִיף: בְּדָפְנוֹת הַיְּקִיצָה צוֹמַחַת בֶּרֶךְ.
.
אֲנִי יָכוֹל לְלַטֵּף אֲגוּדָל,
עֶצֶם צוֹרַחַת:
אֲנִי יָכוֹל לְכַבּוֹת עֶרֶב וְעוֹד
עֶרֶב, לְסַמֵּן מִרְוָּחִים בָּעֹמֶק נֶחֱלָשׁ
לְהוֹבִיל
שָׁבוּעוֹת אֲרֻכִּים, רֵיקִים
אֶל מוּל מַקְהֵלָה שֶׁל חֶדֶר: לְעַגֵּל הֲרִיסוֹת בְּנִפְרָד.
בְּכָל בֹּקֶר מַקְרִיחַ לְפָחוֹת אָדָם בְּלוֹנְדִּינִי אֶחָד.
ב.
רַכֶּבֶת חוֹלֶפֶת. נִשְׁפֶּכֶת כְּמוֹ מַחֲלָה.
בֵּין קוֹרוֹת הָעֵץ מָצָאתִי סְחוּס שֶׁל זְכוּכִית,
סְדָקִים מְקֻמָּטִים.
רָאִיתִי אוֹתָךְ שָׁם, מְחַכָּה עַל רְצִיף הַמְּסִלָּה.
.
וְאַתְּ חִכִּית. רָאִיתִי אוֹתָךְ בּוֹכָה.
אַחַר כָּךְ הַשָּׁמַיִם הִתְמַלְּאוּ טוּרְקִיז,
וְאַתְּ נָסַעְתְּ.
**
ספר שיריו של יקיר בן-משה, "בכל בוקר מקריח לפחות אדם בלונדיני אחד", עוסק הרבה בגוף, ובגוף הגברי בפרט, כפי שאפשר לראות בשני השירים שהובאו למעלה, ובשירים נוספים בספר; אני לא מכיר הרבה משוררים שעוסקים בכך באופן כה אינטנסיבי. כמדומני שזה חלק מעידן "הגבר החדש", שמתעסק הרבה בפיתוח הגוף ובשמירה עליו. יש בכך כמובן הפנמה של המבט החברתי, ואימוץ של נורמות שעד כה היו נחלתן של נשים בלבד. האם זה רע? אני לא בטוח.
מהמקום הזה אני מאוד מתחבר לשירה של בן-משה. זה גם נובע משאלות של גבריות – האם אדם עם זָקָן הוא גברי יותר? – אבל זה נוגע גם מאוד לשאלות של זִקְנָה, כמו שבן-משה מראה יפה – שאצל גברים נוגעים גם לשאלות של אסתיקה, וגם לתחושה של אימפוטנטיות, אובדן-הכוח. אלו ואלו קשורים למבט החברתי.
לכן הַמַּרְאָה, אותה "מראה, מראה שעל הקיר", שחוזרת הרבה בשיריו של בן-משה, היא השקרנית הכי גדולה: במראה, לבד בחדר, עם בגדים או בלי, אנחנו לא רואים רק את עצמנו – אנחנו רואים מולנו את החברה כולה.
יקיר בן-משה • בכל בוקר מקריח לפחות אדם בלונדיני אחד • הוצאת עם-עובד/ שירה • 2003 • 52 עמ'