Skip to content

החפצה מהי?

המושג להחפיץ מוכר מן התחום המיני, אך החפצה מינית היא רק מעט מזער מן ההחפצה שאנו נתונים בה. אנו נתונים במצב רגשי מוחפץ, מבלי שאנו יודעים זאת, אלא אם כן עינינו נפתחות ואנו מתחילים להתמרד
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

כשאדם אומר: "הוריי לא ראו אותי כלל", או, "אתה לא רואה אותי ממטר", הוא מעיד על עצמו שהוא מרגיש מוחפץ. כלומר, הוא טוען שהאחר, רואה אותו פיזית בלבד. כחפץ. כחפץ בר-שימוש כלשהו, ולא כאדם בעל לב, בעל רצונות, בעל זכות לקיום עצמאי בעל בחירה בעולמנו.

כשאנו מרגישים שאנו מוחפצים אנחנו מרגישים שאנו נתונים בידי אחר. אנוש גס וחסר לב. הוא אמנם רוצה אותנו בעולמו, אך רצונו בא מתוך צורך אגואיסטי, ולא מתוך רצון לקרבה, להיכרות הדדית, לאהבה.

הורים רבים, מבלי שהם מודעים לכך כלל, מחפיצים את ילדיהם. הם הופכים אותם לכלי שרת.

ההורים, מנקודת מבטם מרגישים שהם אוהבים. אין להם כל מושג שהם מחפיצים. אינספור סיבות יש להורים להחפיץ את ילדיהם. אינספור תופעות החפצה קיימות סביבנו. למשל, הורים רוצים שילדיהם יזכו אותם בנקודות זכות חברתיות – "ראו יש לי ילד מוכשר, משמע שאני ראוי". הם רוצים שהם ינקו אותם מוסרית – "פעם הייתי אישה זנותית, והנה היום אני אישה ואם בישראל". הם רוצים שיהיה להם במי לרדות ולשלוט, כדי להרגיש בעלי עוצמה. הם רוצים שתהיה להם סיבה טובה לחיות, כי החיים חסרי משמעות בעיניהם, וילדם נותן להם סיבה וטעם לחיים. הם רוצים להרגיש נערצים. הם רוצים שילדיהם יושיעו אותם מבדידותם, מן המריבות שמתקיימות בבית, מתחושת הריק…

אב מחפיץ גורם לביתו לשכוח מי היא. הוא מלביש עליה רצונות שאינם שלה. הוא אוסר עליה, בלא מודע, למצוא לעצמה בן זוג. מסרס את מיניותה עד היסוד – רק כי הוא זקוק לה כחפץ להשתעשע בו, ולהרגיש עצמו שהוא אוהב ומסור. הוא חפץ בה כחפץ, והוא יעשה בה כחפצו.

בילדותנו אנו מתמסרים להחפצה, כי אין לנו ברירה. זו האהבה שאנו מתרגלים אליה. היא מורגשת לנו כנבחרוּת. "אבא שלי אוהב אותי ואומר לי שאני הילדה הכי יפה בעולם". הילדה לא מרגישה שאבא שלה נבנה על חשבונה. היא לא מרגישה מנוצלת ומחוקה. להיפך – היא מרגישה נבחרת, מיוחדת, מנצחת את בנות מינה. היא לא יודעת שכאשר היא תתבגר היא תדע להרגיש את עצמה קיימת רק כחפץ, ותרצה למסור עצמה כחפץ לאדם אחר שישתמש בה. היא לא יודעת שאבא שלה, באהבתו המחפיצה, הופך אותה לאישה שתהיה שפחה של גברים הדומים לו. שכל מושג האהבה שלה יתעוות. שהיא תחפש מישהו שיבחר בה לשימושו, מבלי שהוא מודע לכך, ומבלי שהיא מודעת לכך.

גם אם הגבר שלה לא ירצה להשתמש בה, אלא יאהב אותה, היא לא תדע איך להרגיש אהובה, כי הלב שלה אינו חלק מתפישת האהבה שלה. הלב שלה, שמעולם לא קיבל הכרה בביתה, מתגעגע נואשות לאהבה, אך היא מנותקת ממנו. הוא בכלל אינו חלק מן האני שלה. כי היא בעיני עצמה חפץ, ולא אדם הראוי לאהבה, שמרכזו הוא הלב.

כשהיא ליד נשים אחרות היא ממשיכה להריץ בראשה את העובדה שהיא החפץ היפה והנבחר, והאחרות אינן כאלו. היא שולחת את עצמה לעולם התחרות הנשית, רק בגלל שהיא חפצו של אביה.

בבגרותנו אנו מתחילים לכעוס על כך שאנו מוחפצים ומנוצלים על ידי האחרים. אז עלינו להתבונן פנימה ולשאול את עצמנו  – כיצד אני עצמי מחפיץ את עצמי בתוכי? כיצד אני מחפיץ את סובבי? כיצד אני נותן את עצמי להיות חפצם של האחרים?

אדם מחפיץ את עצמו בדרכים שונות. למשל, הוא רוצה להצליח בתחום הלמידה האינטלקטואלית, והוא מחפיץ את גופו. "אתה חסר חשיבות" הוא אומר לו. "אתה בסך הכול כנה שמחזיקה את ראשי החשוב". אדם יכול להחפיץ בעצמו את מיניותו. "אני רוצה להרגיש מאצ'ו", "להיות גבר מדליק". "אשלח את איבר מיני לבלות בכל מקום אפשרי, כאילו היה חפץ, רק כדי שארגיש גבר מצליח בין הגברים". אישה יכולה להחפיץ את גפה, כשהיא שוכבת עם גברים מבלי שהיא באמת מחוברת אליהם רגשית.

כשאנו לא מקשיבים פנימה, ולא מרגישים את הצרכים האמיתיים שלנו, אז אנו מתחילים להשתמש בגופנו, או בליבנו, או באברי המין שלנו, כאילו היו חפצים דוממים. אין לנו דיבור עם חלקים רבים מתוכנו. אנו בוגדים בהם. אנו מוכרים אותם בשוק הפופולריות, הנוחות, ההישגים…

אנו מחפיצים את אברי העיכול שלנו. "מה איכפת לי כמה המעיים שלי סובלים. העיקר שאני נהנית ממנת הגלידה הנפלאה שמוגשת לי כרגע". איננו חווים שכל חלק בתוכנו הוא ישות חיה, שרוצה ליהנות מקיומה הבריא.

כשאין לנו שעות או ימים בהם אנו נחים ועושים את רצוננו העמוק, אלא אנו רק דורשים מעצמנו לפעול בתוך יומן סדור, מלא מטלות, אנו מרגישים שאנו הפכנו להיות החפצים של שיגיונותינו. כשיש לנו המון תשוקות, ואנו חפצים להגשים המון חלומות חיצוניים, במקום להגשים רצון פנימי עמוק של הנשמה שלנו, אזי, הלב שלנו והגוף שלנו עייפים, ריקים, מנוצלים, ולא מסופקים, כחפצים.

מתי אנו מתחילים להרגיש פחות מוחפצים, ופחות מחפיצים? כאשר אנו מוצאים את הדרך להגיע אל חוויית המלאות בתוכנו, ע"י התקשרות ישירה אל האור אלוהי. מהו האור האלוהי? האור האלוהי הוא החוויה הפנימית של מלאות שאינה באה מריצה החוצה, אלא מעצירה שקטה. האור האלוהי הוא ההנאה הקיימת בגוף שליו ושמח, כשהוא שמח מתוך עצמו. כשהוא שמח על עצם קיומו ההרמוני.

הקיום ההרמוני של כל חלקינו הוא המצב ההפכי להחפצה. אז שום חלק שלנו לא מנצל את האחר. הכול פועל מתוך חדווה עצמית ולא מתוך ניצול.

כשאיננו חפָצים, אנו בני אדם בעלי לב. אז גם האחרים הופכים להיות בני אדם בעלי לב בתפישתנו. אנו מתחילים לראות אותם באור אחר. הקרבה מתאפשרת. הכבוד ההדדי מתאפשר. החוויה שהאחר גם הוא לב, כמוני. הוא אינו חפץ בידי, ואני איני חפץ בידו. אנחנו בני אדם שלמים – אהובים בתוכנו, ואוהבים את הזולת.

אירי ישראלי-רושין

האקדמיה לנשיות

למאמרים נוספים של המחברת

1 Comment

  1. יעל
    21 ביולי 2018 @ 14:58

    ווואו. הזדהתי עם כל מילה. עוד צריכה לעכל את זה.
    תודה אירי!
    אשמח אם תכתבי עוד על הדרך למרוד בהחפצה שככ טבענו בה כולנו >:

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן