סֵזוֹן/ עמיחי חסון

יוֹצְאִים לָצוּד עִם שַׁחַר, פַּקַּח הַחֲנִיָּה וַאֲנִי

לֹא מַבִּיטִים אֶחָד בַּשֵּׁנִי. הוֹלְכִים בִּשְׁתִיקָה

מְחַפְּשִׂים סִימָנִים מַחְשִׁידִים:

הוּא עַל שִׁמְשׁוֹת הָרֶכֶב

אֲנִי בְּמוֹדְעוֹת הָאֲבֵלִים.

 .

עֲקֵבוֹת מוֹפִיעִים בְּתֹם הַשְּׁלוֹשִׁים

מוּטָלִים בַּעֲרֵמוֹת עַל הַמִּדְרָכוֹת:

אֶלְזֶה לַסְקֶר-שִׁילֶר שׁוֹכֶבֶת מֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר, זְקַן מַרְטִין

בּוּבֶּר מִתְחַכֵּךְ בְּאַבְנֵי הַשָּׂפָה, שְׁכוֹל וְכִשָּׁלוֹן מַהֲדוּרָה

רִאשׁוֹנָה (הוֹצָאַת שְׁטִיבְּל, נְיוּ יוֹרְק) חוֹמָה וּמִגְדָּל

בְּכִרְכֵי הָאֶנְצִיקְלוֹפֶּדְיָה הָעִבְרִית, הַקְדָּשׁוֹת בְּגֶרְמָנִית.

 .

רְחַבְיָה נִפְטֶרֶת מִנְּכָסֶיהָ.

אֲנִי בּוֹרֵר סְפָרִים אֶל אַרְגְּזֵי יְרָקוֹת

הַפַּקָּח כּוֹתֵב דּוּ"חוֹת, מַצְמִיד לְשִׁמְשׁוֹת

הַמְּכוֹנִיּוֹת בִּרְחוֹב הַתִּבּוֹנִים.

.

בְּתֹם הַצַּיִד אֲנַחְנוּ מִתְיַשְּׁבִים לַחֲלֹק

שִׂיחָה עַל הַשָּׁלָל. הַפַּקָּח לוֹקֵחַ אֶת נָתָן

זַךְ, מַקְשֶׁה בְּקוֹל: "בַּמֶּה לְהַמְתִּיק יָמִים".

בַּמֶּה לְהַמְתִּיק אִם לֹא בִּשְׁיָרִים.

*

ספר שיריו השני של המשורר עמיחי חסון, "בלי מה", גדוש בשירים מצוינים, עד שכשביקשתי לבחור שיר או שניים, התקשיתי מאוד. בחרתי בשיר המובא למעלה, "סזון" ("עונת הציד", בתרגום חופשי) שכן מעבר לכך שהוא שיר מצוין שמתאר סיטואציה משעשעת, לדעתי הוא אומר משהו הן על התמה של חסון והן על אופני הביטוי של שירתו.

שירתו של חסון שופעת. הוא יכול באותו שיר לצטט מונח או ביטוי מהמקורות היהודיים, לרפרר לשיר של לאה גולדברג או יצירת אמנות מפורסמת ולקרוץ להווה המדמם (ראו למשל מתוך שירו "אַנגֵלוּס נוֹבוּס": מַלְאַךְ הַהִיסְטוֹרְיָה שׁוֹכֵב עַכְשָׁו בְּמַחְסְנֵי מוּזֵאוֹן יִשְׂרָאֵל […] הַמַּלְאָךְ הַגּוֹאֵל אוֹתִי מִכָּל רַע הוּא יְבָרֵךְ אֶת הָאִשָּׁה הַשְּׂרוּעָה לְצִדִּי עַל הַסַּפָּה וְעִתּוֹן הַשַּׁבָּת מְדַמֵּם בֵּין יָדֶיהָ: "הִיסְטוֹרְיָה!" וּדְיוֹקַן דוֹנַלְד טְרַאמְפּ מְחַיֵּךְ בּוֹ, שָׁזוּף כְּתָמִיד).

ראשית ולא פחות חשוב – כיף לקרוא שירה כזו, שירה גדושה, שירה שמחה (שירה מזרחית?), שירה שמתפוצצת בפה, שמעיפה אותך. שירה ש"מקדרת" את הקורא רצוא ושוב בין הרפרנסים הרבים; הלוואי שבשירות הצבאי שלי הקאדרים היו כל-כך כיפים.

מעבר לכך, אני חושב שיש כאן אמירה על הפוזיציה של חסון כמשורר ועל המיקום של שירתו. ניתן לחשוב על שירתו כמעין קולאז', אבל אני לא בטוח שזה העניין. השירה של חסון היא שירה מאספת. המטאפורה שחשבתי עליה בזמן שקראתי את שירתו היא חפירות הצלה שעורכים ארכיאולוגים המגלים אוצר בלום ומבקשים להציל ומהר את מה שנמצא. בעמדה זו יש גם מחדוות הגילוי שניכרת כאמור בשירה, וגם מן כובד הראש והחשיבות שלה, כמי שנדחף אל השירה, שעורך שירת-הצלה, שירה שמבקשת להציל את העברית, להציל את היהדות, להציל את השירה.

בלי מה: שירים • עמיחי חסון • ליאת קפלן עורכת • סדרת "כבר" לשירה, הוצאת מוסד ביאליק • 2018 • 63 עמ'