★★★★★

אשה אחת, שני גברים, קנאה, בגידה, נקמה והרבה יצרים. זה מה שקורה במחזה "נושים" של אוגוסט סטרינדברג. האישה המתבגרת בוגדת בבעלה כי היא רוצה להרגיש נחשקת. הבעל האומלל, שאוהב אותה, לא יכול איתה ולא יכול בלעדיה. ואז מופיע הבעל לשעבר – ומסבך את העלילה.

סטרינדברג כתב דרמה פסיכולוגית עוצמתית ופסימית על מלחמת המינים, על זוגיות מדממת ועל העונג בהשפלת בן או בת הזוג. כן, זה קורה במשפחות הכי טובות. הטקסט של סטרינברג דורש ביצוע נועז בכל מובן. אבל ההצגה שביים יוסי יזרעאלי נותרה מרוחקת. במקום מלחמת עולם על הבמה קיבלנו הצגה מהוגנת, בורגנית, שלעיתים נראית כמו טלנובלה.

הדמויות העוצמתיות והמיוסרות של סטרינדברג דורשות שחקנים עוצמתיים. מבין שלושת השחקנים – אודליה מורה-מטלון בולטת לטובה בתפקיד האשה החזקה והנואשת. בדרך כלל היא משכנעת ונוגעת ללב כשהיא בוגדת, מפתה, מתעללת – ואחר כך מבקשת מחילה.

סטרינדברג יודע על מה הוא מדבר. המחזה החושפני הוא במידה רבה השתקפות של חיי הנישואים שלו ודיעותיו על נשים. הוא התחתן והתגרש שלוש פעמים ומתח ביקורת על נשים כוחניות שמנצלות, לדבריו, גברים חלשים. אבל אני יכול להרגיע – גם הגברים לא יוצאים טוב אצל סטרינדברג.

יהויכין פרידלנדר, שחקן שאני אוהב, מגלם את הבעל לשעבר, יצור ערמומי ונכלולי. לפרידלנדר ש רגעים טובים, אבל התפקיד, לצערי, גדול עליו. כך גם אריאל וולף, שחקן טוב ומוכשר, שלא מתקרב לדמות הבעל החלש והנבגד. תחושת החמצה ליוותה אותי במהלך ההצגה ובעיקר אחריה. החמצה של הבמאי עתיר הידע והניסיון יוסי יזרעאלי, שלא הלך עד הסוף עם הטקסט של סטרינברג ולא הוציא את המקסימום מהסיטואציה ומהשחקנים.

"נושים" היא דרמה שאמורה לטלטל. לתת מכה בבטן. זה לא המקרה. ולמרות חסרונותיה, "נושים" היא הצגה חשובה כי היא מציבה מראה נוקבת מול חיי הנישואים: חושפת את העליבות האנושית המתרחשת כאשר אנו תלויים בצורה קיצונית בבן או בבת הזוג, ומציגה מה אנחנו מוכנים לעשות כדי להיות אהובים ונחשקים.