חקלאות

בַּת חַקְלָאִים מִן הַדָּרוֹם הִסְבִּירָה לִי: עֲבוֹדַת הָאֲדָמָה

דּוֹרֶשֶׁת שִׁלּוּב שֶׁל מַעֲשִׂיּוּת וְרוֹמַנְטִיקָה. כְּמוֹ לַעֲשׂוֹת

אַהֲבָה בְּאִשָּׁה שְׁמֵנָה: הִיא בָּזָה לַמְּפוֹרְרִים

רְגָבִים בְּיָדַיִם עֲדִינוֹת, וְנִרְתַּעַת מֵאֶרוֹטִיקָה בּוֹטָה. הַיָּדַיִם

צְרִיכוֹת לִהְיוֹת קָשׁוֹת וְהָאֶרוֹטִיקָה רַכָּה וַעֲדִינָה. הִיא יוֹדַעַת

שֶׁסּוֹד הַזֶּרַע אֵינוֹ בָּאֶצְבָּעוֹת הַחוֹפְרוֹת, הַטּוֹמְנוֹת, וְלֹא

בַּמִּלִּים וּבַתְּפִלּוֹת הַנִּלְחָשׁוֹת, וְגַם לֹא בְּכֶרֶס הָאֲדָמָה – הַגֶּשֶׁם

הוּא הַמַּצִּיל אֶת הַמִּפְגָּשׁ הֶעָקָר. הַיֹּפִי הוּא בֶּגֶד בָּלֶה

עַל גּוּפוֹ שֶׁל עָרִיץ שֶׁשָּׁכַח אֶת סוֹפוֹ, הִיא אוֹמֶרֶת וְלוֹבֶשֶׁת

חֻלְּצָה שְׁחוֹרָה. אַדְמָתָהּ רַבָּה, וּכְחַקְלָאִית, כְּעוֹבֶדֶת

אֲדָמָה וְשָׁמַיִם, הִיא קוֹרֵאת לַגֶּשֶׁם שֶׁיָּשׁוּב, וַיִּשַּׁק

לַקַּרְקַע הַצְּמֵאָה, וִימַזֵּג בֵּין הַבְּכִי לְבֵין מֵי הַתְּהוֹם.

אַחֲרֵי הַגֶּשֶׁם, הִיא הִסְבִּירָה לִי, שָׁבָה הָאֲדָמָה לִבְתוּלֶיהָ.

.

שירי אהבה פורייה

בְּשׁוּרוֹת שֶׁכָּתַבְתִּי לְאַחֶרֶת הִיא קָרְאָה עַל בֵּית-הֶעָלְמִין הַבְּרִיטִי

שֶׁעַל הַר-הַצּוֹפִים וְלָקְחָה אוֹתִי לְטִיּוּל חֲצוֹת בֵּין הַמַּצֵּבוֹת.

כְּשְׁנִּשְעַנּוּ בִּנְשִׁיקָה עַל קִיר נוֹשֵׂא כֹּבֶד שְׁמוֹת חֲלָלִים חַסְרֵי קֶבֶר,

מֵחַיָּלֵי הַגְּדוּד הָרַגְ'פּוּטִי אוֹ הָרַגַ'סְטַאנִי, הִיא בִּקְּשָׁה לְהוֹסִיף

עוֹד שֵׁם לְלוּחַ חַיֵּינוּ: "בּוֹא נַעֲשָׂה לָנוּ בֵּן בֵּין הַקְּבָרִים" הִצִּיעָה,

מִלּוֹתֶיהָ אֲוִיר חַם סָמוּךְ לְאָזְנִי, בִּטְנָהּ מְגַרְגֶּרֶת לְאַהֲבָה חֲדָשָׁה.

אֲנִי שִׁנַּנְתִּי לְעַצְמִי פַּחַד חֲצַר-מָוֶת עַתִּיק, וְהִיא יָדְעָה לְהַרְגִּיעַ:

"אֵין מָקוֹם מַתְאִים מִזֶּה לְהַתְחִיל בּוֹ חַיִּים חֲדָשִׁים". דִּמִּיתִי אֵיךְ

נַשִּׁיק בֵּין אֵזוֹב הַקְּבָרִים בְּכִי עֶרְוָה לִבְכִי עֶרְוָה, עַד שֶׁדִּמְעוֹת שִׂמְחַת תְּשׁוּקָה

יַרְווּ אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ, וְיִבְנוּ בָּנוּ בַּתְאוֹבֵּן. גּוּפָהּ, בְּקֹר חֲצוֹת, תַּחַת גּוּפִי,

חַם וּמוּכָן-לֹא-מוּכָן לְאִמָּהוּת, וְלִבִּי לֹא יוֹדֵעַ לְהַבְחִין בֵּין אֹשֶׁר לְאֵימָה.

הַאִם נַחֲלִיף רִקְבוֹן הַמָּוֶת הָרַךְ, הַהוֹפֵךְ עָפָר וְרִמָּה וְתוֹלֵעָה, בְּאַהֲבָה?

וְאֶת הָאֲבָנִים הַקָּשׁוֹת נַחֲלִיף בְּחַיִּים? הִתְגָּרֵיתִי בְּפוֹרִיּוּת בִּטְנָהּ וְאַהֲבָתָהּ

וְהִצַּעְתִּי שֶׁנּוֹלִיד תְּאוֹמִים, הִצַּעְתִּי שֶׁנּוֹלִיד יְלָדִים עַד אֵין-סוֹף,

עַד שֶׁגּוּפָהּ לֹא יוּכַל לְשֵׂאתָם.

.

בַּמִּטָּה, קַלִּים יוֹתֵר וּרְצִינִיִּים פָּחוֹת, לָמַדְנוּ שִׁעוּרִים בְּכַלְכָּלַת הָאַהֲבָה:

אֳנִי הָיִיתִי קָפִּיטָלִיסְט חָמוּר, מְבַקֵּשׁ תְּמוּרָה בְּעַד מַתְּנוֹתַי, וְהִיא

מַרְקְסִיסְטִית סְמוּיָה, רוֹמֶזֶת שֶׁיָּכוֹל כָּל אֶחָד לְהִתְפַּנֵּק עַל פִּי צְרָכָיו,

וּמֻּטָּל עָלָיו לְפַנֵּק רַק עַל פִּי כֹּחוֹ. אַחַר-כָּךְ הָפַכְתִּי לְכַלְכְּלָן שֶׁל תּוֹרַת מֹשֶׁה,

דּוֹרֵשׁ לֶאֱסֹר נֶשֶׁךְ וְרִבִּית, וְלִשְׁמֹט קַרְקָעוֹת בַּיּוֹבְלוֹת, וְתָמִיד לְהַשְׁאִיר מַעֲשֵׂר,

וְהִיא הֶאֱמִינָה בְּכַלְכָּלַת-שׁוּק, סָחָה עַל הֶצֵּעַ וּבִקּוּשׁ, וְעַל עֲלִיַת הַמְּחִירִים

וְהַיָּד הַנַּעֲלָמָה.

.

לְמִן רֵאשִׁית אַהֲבָתֵנוּ

הִתְגַּבְּרָה בָּנוּ תְּשׁוּקַת הַאֲכִילָה:

אַנּוּ מִתְאַמְּנִים בְּהֶרְיוֹנוֹת קְטַנִּים

מַתְפִּיחִים כְּרֵסִים.

.

בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, עִם כֹּבֶד מִשְׁקַל גּוּפִי עַל גּוּפָהּ

הֵבַנּוּ כַּמָּה קַל לְהַכְנִיס יְלָדִים לָעוֹלָם

דֶּרֶךְ הַפְּתָחִים הַצָּרִים.

.

הַדִּמּוּי מְשַׁחְרֵר אֶת הַמִּלָּה: מְרַכֵּךְ אֶת קַצְווֹת מַחְשְׁבוֹתֵינוּ,

אֶת זָוִיּוֹת גּוּפֵינוּ, אֶת חֻדֵּי כְּאֵבֵנוּ.

וּמִן הַדִּמּוּי נוֹלֶדֶת הָאַהֲבָה. הִיא קוֹרֵאת שִׁירָה

גַּם בַּשֵּׁרוּתִים; הִיא קוֹרֵאת שִׁירָה גַּם בְּפָנִים שֶׁל אֲנָשִׁים.

אֲנִי קוֹרֵא שִׁירָה בִּזְרוֹעוֹתֶיהָ: כַּמָּה יַלְדּוּת כְּתוּבָה שָׁם,

כַּמָּה נְתִינָה, כַּמָּה תַּעֲנוּגוֹת. וְהַזְּמָן, תְּרוּפָה עַתִּיקָהּ

בְּמַלְכֹּדֶת הַנֵּצַח, מְכַסֶּה עָלֵינוּ בִּשְׂמִיכַת צְעִיפֵי כּוֹכָבָיו

הַמְּהִירִים, וְכָךְ שְׁנֵינוּ בְּלִי מִלִּים, הוֹוִים,

בְּעוֹד שְׁאָר הָעוֹלָם רַק עָבָר אוֹ עָתִיד.

.

הִיא מְבַקֶּשֶׁת שֶׁנִּקְנֶה שְׁנֵי כַּרְטִיסִים לְאוֹטוֹבּוּס הַנּוֹסֵעַ

לַמָּקוֹם הֲכִי רָחוֹק בָּעוֹלָם, אוּלַי סָמוּךְ לִשְׁעַת חֲצוֹת גּוּפֵינוּ,

וְנִתְיַשֵּׁב יַחַד בְּאַחַד הַמּוֹשָׁבִים הָאֲחוֹרִיִּים, וְנִשְׁקַע

זֹאת בָּזֶה בְּחָסוּת חֲשֵׁכַת הַלַּיְלָה, בְּתוֹךְ עֲרִיסַת הַנְּסִיעָה

וְרַעַשׁ הַמָּנוֹעַ,

נִשְׁכַּב מְקֻפָּלִים עַד שֶׁיֵּרָדֵם כָּל הָעוֹלָם וַאֲנַחְנוּ נִהְיֶה מִתְעוֹרְרִים.

**

פעם אמרה לי מישהי, בזמן שהיינו ביחד, שמעשה-אהבה הוא כמו משחק כדורגל, חייבים שהמשחק יסתיים במינימום 1:1, שלפחות כל אחד פעם אחת יבקיע גול. ששאלתי אותה איזה נבחרת כדורגל היא אוהדת, היא אמרה "ברזיל, ברור". נו, סיכמתי בייאוש, מה אתם מבינים בכדורגל?

נזכרתי באפיזודה הזו שקראתי את השירים המצוינים למעלה של אלמוג בהר (שניהם מתוך הספר "צמאון בארות", בהוצאת עם עובד). בשני השירים יש הצפה של דימויי גוף, דימויי האהבה ומעשה האהבה, וממילא הקורא והקוראת ממשיכות בראשן את אגד הדימויים שמצטרפים לכך. שירים אלו מעלים מחשבות אינסופיות לגבי השאלה האם הדימויים מבנים את המציאות? לדעתי התשובה שהשירים נותנים לכך היא עמומה; היופי שבשירים הוא שהם בו זמנית לוקחים את הדימויים הללו הן בקריצה והן ברצינות.