מדינת נאוודה שבארה”ב היא אחת משתי מדינות אמריקאיות שבהן הזנות חוקית. האם חלה ירידה במספר מקרי האונס? המחקר מראה שלא, אלא להפך. ואיך זה קשור לאינטרנט ולחינוך מיני?
מאת נוי כרמל
בעקבות הצעת החוק האחרונה בנושא הזנות, הקוראת להפללת הלקוחות, נפתחו דיונים רבים בנושא. אחת הטענות היא שפגיעה בזנות תגרור עלייה במקרי האונס, משום שגברים, שלא יהיה להם מענה מסודר לצורכיהם המיניים אצל זונות, עלולים להתפתות יותר לפרוק את יצריהם על ידי תקיפה מינית. ואני שואל – אתם מקשיבים לעצמכם???
נניח שאנחנו עוסקים כרגע באדם שסיפוקה של הפרטנרית שלו לא מעניין אותו. חמור מזה, נניח שאנו עוסקים כרגע באדם שאינו רואה באישה פרטנרית, אלא כלי לסיפוק יצריו. אותו הגבר יעדיף להימנע מאיומי החוק ומהקלון החברתי שבהליכה לזונה, אבל לא יחשוש מהסכנות שבאונס – עבירה שמבחינה חוקית וחברתית נחשבת חמורה יותר?
בשנת 2004 פרסם קירבי ר.קנדיף מחקר התומך בלגליזציה של הזנות, במסגרת ה-Independent Institute. קנדיף המציא נוסחה אשר תקדם את עמדתו, כי לגליזציה של הזנות בארה”ב תוריד את שיעורי האונס במדינה. לעזרתו גייס קנדיף גם את הטענה כי ביקור אצל זונה – כאשר הזנות אינה חוקית – הופך ליקר יותר. בעקבות המחירים הגבוהים פחות גברים הולכים לזונות. חלק מהגברים האלה, שבמקרה שמחירי הזונות היו נמוכים יותר היו הולכים אליהן, הופכים לאנסים מועדים.
בואו נבדוק את טענתו של קנדיף. מדינת נאוודה שבארה”ב היא אחת משתי מדינות אמריקאיות שבהן הזנות חוקית. בשנת 2007 החליטו באוניברסיטת נאוודה לבדוק את השפעת הלגליזציה של הזנות על שיעורי האונס. המחקר התמקד בשינויים בין שנת 2000 לשנת 2007. הממצאים מפתיעים:
1. הזנות חוקית ב-11 מתוך 17 מחוזות בנאוודה, כולם מחוזות “כפריים”.
2. בעוד שבמחוזות הכפריים והעירוניים, שבהם הזנות אינה חוקית, חלה ירידה בשיעורי האונס בשנים האלה, במחוזות בהם הזנות חוקית, חלה עלייה.
3. בנוסף, במחוזות הכפריים בהם הזנות חוקית, יש פי 5 מקרי אונס ל-100,000 איש, לעומת המחוזות הכפריים בהם הזנות אינה חוקית. זהו פער עצום.
4. משנות ה-90 עד 2007 שיעורי האונס בארה”ב ובנאוודה יורדים, ועדיין לאורך כל התקופה הזו שיעור מקרי האונס בנאוודה גבוה מהממוצע האמריקאי.
שיעורי האונס והזנות הממוסדת
אז בנאוודה הלגליזציה של הזנות קשורה דווקא לעלייה במקרי האונס. אבל מה בעצם הקשר בין שני הדברים? תשובה לשאלה זו לא מופיעה במחקר, כך שנצטרך להעלות השערות בעצמנו.
החפצה של האישה הושרשה בגלל תפוצת הפורנוגרפיה באינטרנט
נתמקד בתפישת המיניות. אעיד על עצמי, כמי שעבר את גיל ההתבגרות עם תחילת פריחתו של עידן האינטרנט, החינוך המיני העיקרי שלי נבע מאתרי פורנוגרפיה. ברובם המוחלט של האתרים בהם אני צפיתי האישה הוצגה אך ורק ככלי לסיפוק צרכיו של הגבר. ישנה סצנת סיום החוזרת שוב ושוב בסרטי פורנו – האורגזמה האחרונה של הגבר מתרחשת כאשר הוא פולט על פני האישה. כמו כלב המסמן טריטוריה. סצנה זו ממחישה בעיניי את ההחפצה בצורה מושלמת.
החפצה זו, שקיבלתי כחינוך המיני העיקרי שלי בגיל ההתבגרות, ליוותה אותי במשך שנים לאחר מכן במערכות היחסים המיניות שהיו לי. בתור נער שזה המודל החי העיקרי שהיה לו למיניות, היה לי מאד קשה להשתחרר מהלהט הצרכני למין, ונדרשה אף נחישות ועקשנות של בנות זוג שונות כדי להתחיל תהליך של שינוי. על חוויה זו ועל הקושי המתמשך להשתחרר ממודל זה של המיניות מעידים רבים מחבריי, כולם עברו את גיל ההתבגרות בתמיכתו הנאמנה של האינטרנט.
כאן מגיע גם ההקשר לזנות. אינני יודע כרגע לספק מידע מדויק על לקוחות הזנות. קיימת נטייה להניח, שגם אם חלק מהלקוחות מגיעים מתוך תסכול מחייהם הפרטיים, רוב הלקוחות אינם פונים לזנות כדי ליצור קשר או אפילו בכדי לחוות חוויה מינית יחד עם פרטנרית. ההנחה היא שרוב הלקוחות פונים לזנות בכדי לחוות חוויה מינית דרך מישהי, להשתמש באישה ככלי סיפוק. חשוב לי לציין שמה שמשנה לנו כאן זו דרך ההסתכלות של הגבר. גם אם האישה בוחרת בזנות באופן מלא, ומבחינתה שולטת בסיטואציה, הרי אם הגבר רואה באישה רק כלי, זו עדיין החפצה.
כמו שבמקרה של חבריי ושלי, הפורנוגרפיה חדרה לשאר חלקי החיים. כך יכול לקרות גם עם הזנות. אחרי שהחפצתי אישה אחת, ואם אני שוב ושוב קונה נשים ומתייחס אליהן כאל כלי, קל לי יותר להגיע למצב שבו אני פשוט משתמש בכלי הזה (האישה) מבלי להתחשב ברגשותיה – משום שאין לה רגש, ואולי אני אפילו מתחיל ליהנות מהסבל שלה.
אבל האם זנות היא תמיד החפצה? האם היא תמיד מעודדת הנאה מהסבל של האחר? המניפסט האישי של מירב, המכנה את עצמה בבלוג שלה “מירב הזונה המאושרת”, מראה גם צדדים אחרים של הזנות. מתוך המניפסט:
“…רוב הזונות שאני פגשתי, רוצות לעסוק בתחום, חלקן נהנות מהעיסוק וחלקן נהנות מהשחרור והעצמאות הכלכלית שהעיסוק נותן…
…אני נהנית מהעיסוק שלי בכל הרבדים הקיימים, אני מקבלת סיפוק הווייתי מעצם הנתינה לאדם אחר, נתינה שאינה מתחילה או נגמרת בסיפוק מיני. אני לא מתנצלת או מתביישת בצורך הזה שיש בי לגרום למי שאני פוגשת בו להתרגשות ולאושר, וכן, גם לסיפוק מיני…”
מירב מנהלת בלוג על חייה. מהבלוג מצטיירת אישה מאד חכמה ומוכשרת, הנהנית מעבודתה ונהנית ממין מגוון. מירב לא עומדת ברחוב, היא בוחרת את לקוחותיה בקפידה, והמפגש עמם נעשה בדירתה. היא אינה מציעה פשוט מין, ומצהירה מראש שתהייה גם הכרות במפגש. ללקוחות יש את האפשרות להגיב באתר, מתגובותיהם אפשר לראות שגם הם נהנים מעצם המפגש, ופונים למירב בשביל יותר מאשר סיפוק מיני.
המקרה של מירב סותר לכאורה את הטענות שהצגתי קודם לכן על החפצת האישה בזנות. המקרה הזה אפילו מציג, לפחות בעיניי, תמונה מאד בריאה של הזנות – אישה שמחליטה לעבוד במשהו שהיא טובה בו ונהנת ממנו, ולקוחותיה מבינים את זה ובאים לחוות חוויה יחד איתה.
אבל חלק נכבד מהזנות מתרחש ברחוב או דרך סחר בנשים, מקרים שבהם הבחירה והחוויה המשותפת אפסיים.
חקיקה לא תשנה הרבה. הדבר המשמעותי ביותר שיכול להשפיע הוא שינוי תודעה וחינוך. כל עוד נושא המיניות הוא טאבו בחברה, תישאר החפצה של גברים ושל נשים
אז מה אנחנו אומרים – לגליזציה או הפללה?
בעיניי, הפתרון אינו לגליזציה של הזנות או הפללת לקוחות, חקיקה לא תשנה הרבה. הדבר המשמעותי ביותר שיכול להשפיע הוא שינוי תודעה וחינוך. כל עוד נושא המיניות הוא טאבו בחברה – אפשר לראות, אפשר לחוות, אבל אי אפשר לדבר על זה באמת, כל עוד ילדים בני עשר יכולים לראות פורנוגרפיה ללא קושי, כל עוד גברים ונשים הם אובייקטים מיניים יום יום בכל מדיום אפשרי, יישמר יחס מחפצן למין, לגברים ולנשים. הרי גם בתוך מערכות יחסים ארוכות המין והפרטנר יכולים להיות רק כלי.
הדרך היחידה להתגבר על תפישות המין, לצמצם באופן משמעותי את מקרי האונס ולצמצם את הזנות האלימה, היא יצירת מודלים חלופיים ובריאים למין. ע”י יצירת שיח ער בנושא, שמעבר למה לא טוב, ינסה ליצור גם דוגמות למה כן טוב. אינני מדבר על קידוש פרקטיקה מינית כזו או אחרת, כי אם על הצבת עקרונות למין, עקרונות שבבסיסם ההסכמה, הקשר וההנאה המשותפת. זהו חלק בלתי נפרד מטיפול בתופעות כמו אונס וסחר בנשים.
רק קידום של מודל חיובי למין יוכל לעזור לנו להחליט על מיקומה החוקי של הזנות, ואיך בדיוק לעצבו. מין הוא דבר טוב שנמצא בחיים של כולנו, אז בואו נדבר עליו ונעצב אותו, במקום להשאיר את החינוך המיני שלנו ושל ילדינו בידיהם של תאגידי פורנוגרפיה ותעשיית הפרסום.
