הכישרון המופלא של אמה תומפסון הוא עיקר ומהות הסרט הבריטי "טובת הילד", סרט ספרותי המתגולל באיטיות ואשר לא מותיר משמעות או משל בקרב הצופים. אחת הבעיות הקשות בסרט היא התעקשותו של הבמאי, איאן מקיואן ("כפרה", "על חוף צ'זיל"), להתעקש ולכתוב את התסריטים לסרטיו, טעות גדולה שהוא חוזר על עצמה – למרות ביקורות בינוניות או רווח מסחרי בקופות.

"טובת הילד": משחק מדהים של אמה תומפסון

גם בסרט "טובת הילד" אין הרבה שינוי או חריגה מטעויות העבר של הבמאי, ונראה כי הסרט אולי ססגוני, מושקע ומעוטר בשחקנים איכותיים, אך עדיין לא מספיק למלא נפח עלילתי או אף מצדיק את מחיר כרטיס הקולנוע.

מי שעושה את העבודה בסרט – וללא ספק ראויה לפרסים, היא תומפסון המביאה ערך מוסף לתפקידה, ומתבלת אותו באופן שישמור את הצופה ערני לכל 105 דקותיו. תומפסון מהפנטת בתפקיד פיונה מיי, שופטת נוקשה בבית המשפט העליון של לונדון, הידועה בהחלטותיה הנבונות ומלאות החסד בכל הקשור לסכסוכים משפחתיים, עד כדי כך שאינה מסוגלת להתמודד עם בעיות בנישואיה הכושלים.

בעלה האמריקני והאוהב, ג'ק (סטנלי טוצ'י), כמעט שלא רואה אותה, והם יחד רק באירועים חברתיים, כאשר הצד הפיזי של היחסים ביניהם התייבש מזמן. אולם גם הזוגיות בסרט צחיחה – אין סקנדל, אין ניאוף מאחורי הקלעים, אין שקרים ואפילו אין גירושין. הכל מוטח בפני הצופים באופן מוזר ולא ממש מרגש.

הסרט מתמקד באירוע משפטי חשוב הקשור לנער בן 17 בשם אדם (פיון וויטהד, "דנקרק") – וזהו כנראה החלק החשוב והמעניין ביותר בסרט. אולם במקום למקד את האינטליגנציה ותחושת ההגינות שלה לבעלה הבודד והמאוכזב בבית, פיונה מקדישה את עצמה לקבל את ההחלטות הנכונות בבית המשפט, ובכל הקשור לנער בן ה-17.

רעיון מרכזי זה נמשך לאורך כל הסרט, ואמנם הקטעים המשפטיים מפולפלים, אך הסיבה למתוח אותם מעבר לאולמות בית המשפט אינה משכנעת. המשחק של תומפסון משובח – והוא הסיבה העיקרית שכדאי לצפות בסרט "טובת הילד", והשאלה המתבקשת היא – מדוע במחצית מהזמן אנו רואים את פיונה יוצאת מהפריים של המצלמה ובורחת לסצינה אחרת, אם זה מבעלה, מבית המשפט, מאירועים שבהם היא משתתפת ואולי בעצם מכל דבר שנדרשת בו מעורבות רגשית. תומפסון היא הדופק של הסרט ומומלץ היה לראות אותה הולכת לכיוון הסצינה / המצלמה, ולא בכיוון ההפוך.

"טובת הילד" נטול כל פעולה פיזית או ריגוש קולנועי, שמוטב היה לצפות בו כהצגת תיאטרון או לקרוא את סיכומי המשפט היבשים – הם קצת יותר מעניינים…