הספר "אלמוֹניוּת" של אגוּר שיף מכונה בכותרת המשנה שלו אוטו-רומן. נער הייתי וגם זקנתי ובז'אנר כזה לא נתקלתי. אפשר כמובן בנקל להבין מה משמעות הדברים – רומן שעוסק בהיבט כזה או אחר של המחבר – אך לפשר הצימוּד לא ירדתי: הרי ניתן היה לכתוב את אותו רומן ולכנותו "רומן".

לקראת סוף הקריאה נזכרתי במשנה במסכת אבות האומרת שככל שמוסיפים לחכם יותר ויותר תארים, כך הוא נחשב פחוּת ברמתו הרוחנית: "גדול מרבן – שמו", קרי חכמים שמכנים אותם רק בשמותיהם, מבלי תארי כבוד (למשל הלל ושמאי) נחשבים לגדולים יותר מכאלו שמטרים את שמם התואר "רבן" (למשל רבן גמליאל). לפי האינדיקציה הזו, הכינוי של אלמוניוּת בשם "אוטו-רומן", נועד להקטין אותו, כלומר מדובר במן מגננה של הסופר, בהנמכת ציפיות: זה לא "רומן" בליגה של "אנה קרנינה" או "מאדם בובארי"; זה לא רומן על העולם, על המציאות; זה רומן-עצמי, רומן על עצמי. ובכך המחבר צודק.

*

"אלמוֹניוּת" מספר על שני סופרים, יואל און וארם פריש, שביחד עם תרזה, אשתו של און, נחטפים מהמלון בו הם שוהים במרקש במסגרת פסטיבל סופרים. הדרישות של החוטפים גחמניות, וכך יוצא שתרזה, יואל וארם נאלצים לבלות יחד בבידוד כמעט מוחלט ימים רבים. בכדי להעביר את זמנם, יואל מחליט לספר סיפור בשם "אלמוניות", על ילד אחד, אברם פריש, במזרח אירופה של המאה התשע-עשרה.

לא יקשה לזהות את אגור שיף כבן-דמותו של ארם פריש ואת יואל און כעמוס עוז – הראשון סופר בינוני ולא מוכר כל-כך, והאחרון "סופר פופולרי, יקיר הממסד, שבע הכיבודים והתהילה". ולא קשה גם לדעת מה שיף חושב על עוז: "סופר קאנוני הוא סופר שיודע להסוות את עצמו בהתאם לצורכי הסביבה" מכניס שיף את המילים בפה של און, "הוא גם פטריוט והוא גם חתרן. הוא גם לאומן והוא גם ליברל. הוא גם נהנתן וגם מתייסר. הוא גם פמיניסט וגם מיזוגיני. הוא גם צנוע וגם ראוותן… אתה מבין? זה יצור מתעתע".

בין אם מדובר בעוז ובין אם לאו, לא כל-כך ברורה לי ההתחשבנות של שיף. נכון הוא שכמו כל סיפור, גם "אלמוניות" מדבר על תמות שנכונות לכל אחד ואחת, שכן הסיפור משקף את שבריריות החיים או מדבר על רגשות כמו קנאה. אלא שלדעתי מיקום הרומן בתוך הסביבה הקרובה של הסופרים מרחיק את הקורא מהזדהות עם הכתוב. הקורא נהנה להציץ – הו, אין בכך ספק – אך זו מציצנות אנתרופולוגית, כמו שחילונים אוהבים להציץ לתרבות המוזרה של החרדים (ולהפך). ככלל, כל ספר שעוסק במלאכת הסיפור או בבעלי המלאכה – כלומר עוסק בסופרים עצמם – לדעתי גורם לסלידה לקורא, כמו שכל אדם מנופח מעצמו מעורר בנו סלידה.

שיף מוסיף חטא על פשע כאשר הוא משלב בתוך העלילה המרכזית את הסיפור על אברם פריש הילד. הסיפור האחרון אמנם מהדהד או סותר חלקים מסיפור המסגרת, אך כשלעצמו הוא מתיש, מלאה ובעיקר מבליט ומבכר את מחבר הספר על חשבון נמעניו.

נחמה פורתא היא ש"אלמוניות" שופע ציטוטים יפים על הספרות ועל החיים, ציטוטים כגון: "מוזר איך דברים מתהפכים בעולם שלנו. המדענים מאמינים ומקווים, והסופרים קוברים את כל החלומות ומספידים אותם", או "כל רגע בחיים, יותר משאהב לחיות אותו, אהב להתגעגע אליו". משפטים אלו, ששמחתי להדגיש בספר במרקר צהוב, גרמו לספר לזהור אליי, ולו לרגע.

אלמוֹניוּת • אגוּר שיף • הוצאת עם עובד • 2017 • 386 עמ'