"על אהבה אני רוצה להגיד", ספרה האחרון של גילית חומסקי, מספר על עמליה פראו, סופרת שבמשך לילה אחד מונה ועוברת בדמיונה על התחנות והדמויות שבחייה: בן-זוגה עמוס, ילדיה עמנואל וגלעד, וכמובן יושי ברינגר, פרופסור לספרות שליווה את פראו החל מהסמינריון שלקחה אצלו בתואר הראשון, עבור במכון-המחקר שהוא ניהל והוא הזמין את פראו לעבוד בו עמו, וכלה בדרכה כסופרת מתחילה. כפי שעולה מהספר, חייהם של יושי ועמליה נשזרים זה בזה, כמו חמנייה שמסתנכרנת עם השמש – דימוי שצף ועולה בספר במקומות רבים.

את "על אהבה אני רוצה להגיד" לקחתי לידיי לאחר שקראתי את ספרה הקודם של חומסקי, "גחליליות", ונשביתי בקסמיו (את הביקורת שכתבתי עליו ניתן לקרוא כאן). אם באמנות השירה יש סוגה שנקראת "שירה בפרוזה", את הסגנון של חומסקי, שהחלה את דרכה כמשוררת, אני מכנה "פרוזה בשירה", כלומר לשפת הסיפורת שלה יש ריתמוס של שירה, יש מנגינה פנימית, כך שהקריאה הופכת להיות ערבה מאוד לאוזן. ואל יהא הדבר קל בעיניכם, שכן הרבה מאוד משוררים לא מצליחים להעתיק את יכולות השירה שלהם לפרוזה, ומשהו "בתרגום" מוחמץ.

עם זאת, דווקא אריגת הפרטים הקטנים לכדי סיפור נעשתה לדעתי ברישול. למעט העובדה שפראו משחזרת את חייה, אין מסגרת שמארגנת את העלילה. רצף הזיכרונות שפראו מעלה נראה לפרקים שרירותי, ונדמה כי סגנון כזה של סיפור העלאת זיכרונות צריך להיות מעובה יותר, גדוש, עולה על גדותיו, מתפקע. פיזור הפרטים האוורירי יוצר סיפור לא מהודק ולא-מדויק ותחושה של חוסר הלימה בין התיאורים הפרטניים המקסימים כשלעצמם לבין השתלבותם במארג הכללי. במספר רב של תיאורים, שאת חלקם אף הדגשתי במרקר בספרי, אמרתי לעצמי "זה ממש שירה!", ותהיתי האם במקום לכתוב רומן אחד בינוני, לא היה עדיף שחומסקי הייתה כותבת ספר שירה מצוין.

לריתמוס הנעים בכתיבה של חומסקי יש גם אפקט מאלחש, רוצה לומר יש משהו בכתיבה של חומסקי – הן ברמה הלשונית והן ברמת העלילה – שהוא נעים מדי, חסר הפתעות או מעקשים ובעיקר מאוד לא פרוע, לא חורג מן השורה.

תנא דמסייע לדבריי אני מוצא בבחירה של חומסקי למקם את העלילה סמוך ונראה לעולם אותו היא מכירה, עולם הספרות, ובבחירת בת-דמותה כגיבורה הראשית. אין לי ספק שפרטים רבים בספר הם יציר הדמיון, אך עדיין מיקום הסיפור בסביבה הטבעית של חומסקי, באזור הנוחות שלה, מעיד בעיניי על מרחב דמיון מוגבל. מעבר לכך שספרות ארס-פואטית, קרי כזו שעוסקת בעולם הספרות, מצביעה בעיניי על חשיבות עצמית יתרה – מבחינה ספרותית הבעיה היא חמורה יותר, שכן ספרות זו מכירה בחוסר יכולתה להביט מעבר לקיים, ליומיומי, לשגרה. ואם הספרות נכשלת בכך, מה הוא אם כן תפקידה?

על אהבה אני רוצה להגיד • גילית חומסקי • ידיעות אחרונות, ספרי חמד • 2017 • 207 עמ'