לניו יורק הגעתי כדי לצלם. וזה אכן מה שעשיתי. אבל לצלם בעיר הזו פירושו של דבר לפקוח עיניים ולראות הכל.  לראות הכל משמעותו לא רק את ההוד וההדר, את הגרנדיוסי והמפואר אלא גם את האומללות וחוסר התקווה מתוצרת הקפיטליזם האולטימטיבי. זה לא שלא ראיתי חסרי בית כאן בצרפת, או שלא קיימים כאלו בישראל או בכל מקום בעולם אלא שבניו יורק האבסורד חוגג. והתקווה אפסה.

את "רייזר" פגשתי באיסט וילאג' – רייזר היא טרנסג'נדר (אישה לגבר) חיה ברחוב כ-30 שנה ומנסה נואשות לשמור על נקיון גופה למרות שלא התקלחה 6 שנים. מדוע? כי אין בניו יורק מים נקיים לא במעיינות ולא בברזים. רוצה מים תקנה, ובמנהטן מחירו של בקבוק מים יכול להגיע עד 5 דולר. לבקש טובות מאנשים זה חסר תועלת, כי במקרה של "רייזר" הם תמיד רוצים משהו בתמורה, משהו שהיא לא יכולה לתת, (ונשאיר את זה כך). לכן כל אגורה שיש לה היא משקיעה במשחה לניקוי הגוף, היא נראית נקיה אבל במבט מקרוב אפשר לראות את בוהק המשחה. היא אינטיליגנטית, בוגרת אוניברסיטה ואפילו…יהודיה (לא שזה משנה משהו למישהו).

ניו יורק יקרה בכל קנה מידה. מחירי המזון מפחידים, ואלו שיש להם אוכלים, ואוכלים הרבה וגם זורקים כמויות אוכל שיכלו לא רק לספק את כל צרכיהם של עניי העיר אלא גם של העולם השלישי. רק שבניו יורק, בניגוד לאירופה, זורקים את כל מה שנשאר. רוצה לאכול? חטט בפחים. וחסרי בית פשוט גוררים עימם את שקי האשפה השחורים כדי לנבור בהם במקום מבודד בו לא יחושו בושה.

חלק לא קטן מדרי הרחוב הם תולדה של בריאות רופפת ומחירי טיפול רפואי מטורפים הנובעים מקונספציה קפיטליסטית מעוותת. ולמרות שכל האמריקאים עימם דיברתי מודעים לעובדה שאיש מהם איננו "בטוח"בעתידו וכולם בלי יוצא מהכלל יוכלו למצוא עצמם ברחוב פשוט בגלל מחלה (המטופלת חינם בכל מדינות האיחוד האירופי), הרי שהם לא יקימו כל צעקה וימשיכו לשאת את הדגל הארור ולצעוק "גוד בלס אמריקה". התכחשות מוחלטת.

כמו בכל מקום גם אל ניו יורק זורמים חסרי עבודה מכל רחבי ארה"ב בהנחה שבעיר הגדולה יוכלו למצוא מקור פרנסה. בסופו של דבר הם מוצאים עצמם ברחוב מקבצים אגורה לאגורה במטרה לגייס כסף כדי לחזור הביתה. רבים מהם מבויישים, מובכים, וחסרי אונים, אחרים אפטיים, חסרי הבעה, וללא תקווה. הכל תלוי בכמה זמן הם חיים ברחוב. והחורף ברחובות ניו יורק לא עושה הנחות לאף אחד.

הקונטראסט שבין המסכנות מחד והאקסטרווגנצה מצד שני. החליפות של הוול סטריט אל מול בלויי הקבצנים. הצלחות גדושות המזון לעומת שרידי המזון הנאספים מפחי האשפה, צועק לשמיים. מיליוני תיירים שמסתובבים בעיר עם ראשים מורמים מעלה, מתפעלים וקופסאות הזכוכית הענקיות. אורות הפרסומות המורות להם…תקנו, תקנו, תקנו, לא טורחים להעיף מבט או חלילה לדבר עם אלו, שחיים על המדרכה עליה הם הולכים.

אוכל ומים אין אבל מה כן יש בניו יורק חינם ? חיבור USB עבור הטלפונים – כדי שהזומבים ישארו מחוברים. ובניו יורק יותר מכל מקום אחר בעולם המקומיים דבוקים למכשירי הטלפון שלהם כך שאין להם צורך להרים את הראש. כמו שאנחנו כאן במארסיי למדנו כיצד לא לדרוך על צואת כלבים, כך למדו האמריקאים, צעירים ומבוגרים כאחד לדלג על אלו השוכבים ברחובות מבלי מהרים את הראש מהטלפון הנייד.

גם במארסיי יש דרי רחוב אם כי עם טיפול רפואי חינם, ואם ירצו יוכלו לקבל דיור ואפילו עבודה (אחרי מסה של ניירת ביורוקרטית כמובן, אבל זה אפשרי). אבל רבים מהם שיכורים. בניו יורק רק הצמדבתמונה מעל הם השיכורים היחידים שראיתי במנהטן. יש עוד אני בטוח אבל כל השאר אפילו לא מחפשים נתיב בריחה שכזה כל תקוותם אבדה.