★★★★★

מה שאני אוהב בתיאטרון גשר שהוא לא מתחנף לקהל, אוהב להעז, לחדש, לקחת סיכונים. כזו היא ההצגה "אורסטיאה" – עיבוד מודרני של רוברט הייק לטרגדיה היוונית המדממת של אייסכילוס. העיבוד הזה הצליח מאוד בלונדון, אז למה לא לייבא אותו לישראל, לתרגם אותו לעברית ולקוות להצלחה?

אבל זה לא כל כך פשוט ואינו מובן מאליו. מדובר במחזה מורכב במיוחד ולא כל תיאטרון מוכן לצאת להרפתקה כדי לפצח אותו. העיבוד המודרני מתרכז באגממנון, מנהיג חזק ומצביא מוערך, שמסתבך עם מלחמת טרויה שאינה נגמרת. חיילים נהרגים בשדה הקרב והוא מאבד את אמון העם. מכנים אותו "בוגד" ורוצח ילדים".

כדי לנצח במלחמה הוא נדרש על ידי האלים להקריב את בתו הקטנה איפיגניה. בדילמה הפנימית בין האב למנהיג, מנצח המנהיג. הוא מבצע את מצוות האלים באכזריות מצמררת. וזו רק ההתחלה למרחץ דמים ששוטף את הבמה.

יבגני אריה הפך את הקלאסיקה היוונית לדרמה משפחתית-פוליטית, שמציבה מראה (תרתי משמע) מול הקהל ומהדהדת את המציאות הישראלית. אחת השאלות שמעלה המחזה – האם המנהיג מקריב את בתו כדי להציל את עמו או את הקריירה הפוליטית שלו?

המשחק הוא החלק החזק בהצגה. השחקנים מרשימים  ומדייקים את הדמויות. אפרת בן צור עוצמתית נוגעת ללב בתפקיד קליטמנסטרה אחוזת התשוקה ויצר הנקם, דורון תבורי (לסירוגין עם מיקי ליאון) הוא אגממנון אכזר ואנושי, שמנצח בשדה הקרב, אבל מאבד את משפחתו. אומרים שילדים גונבים את ההצגה. מאיה גמזו, איפיגניה, עושה את זה כשהיא על הבמה, ובעיקר היא אמינה ונוגעת ללב.

"אורסטיאה" של תיאטרון גשר היא הצגה חזקה, מרגשת לעיתים, מעוררת למחשבה ובעיקר מעוררת חמלה. ואם תרצו יש גם מסר. אולי שחוק ומוכר, אבל משמעותי: די עם מעגל הדמים הבלתי נגמר, הקורבנות הצעירים והטרגדיות האנושיות. בשביל זה, אגב, אנחנו לא צריכים את מלחמת טרויה. יש לנו מלחמות משלנו.

ההצגה ארוכה – שעתיים וחצי כולל הפסקה מאתגרת את השחקנים וגם את הקהל. אני ממליץ לראות, אבל עם כוכבית: לא לבעלי לב חלש.