Skip to content

שִׁשִׁיר: שירה בשישי – המשוררת שרה פרידלנד בן ארזה

רבים מן השירים בספר השירים "אָנָּא בַשֵּם" של המשוררת שרה פרידלנד בן ארזה הם "שירי קודש"; חורגים מן השורה הם השירים "תזה" ו"אשת". כל מי שכתב אי פעם עבודת מחקר רחבת-היקף מכיר את התחושה כיצד עבודת המחקר, שהיא עבודה דקדנית ונוקדנית, פולשת אל תוך חייו של החוקר, לא נותנת לו מנוח. אבל כיצד על החוקרת […]
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

תזה

אוֹמֶרֶת

לִבְלֹעַ אוֹתִי

שֶׁהָיִיתִי הוֹרָתָהּ

עַתָּה אֲנִי סַדְרָנִית זוּטָרָה

בְּמְחִילּוׄתֶיהָ

גַּפֶּיהָ מִתְרַבִּים

כָּל אֶצְבַּע וְאֶצְבַּע יָד

וְכָל יָד מְשַׁלַּחַת בִּי

צִפָּרְנַיִם מַלְאֲכֵי רָעִים

לְהַלְקוֹת

*

אֵשֶׁת

שֶׁאֵדַע אוֹתָךְ

אַתְּ צוֹבֶטֶת בִּקְרָבַי.

.

עֻבָּרָה דִּמִּיתִיךְ

סוּמֵּאת וּסְמוּיָה וּשְׁרוּיָה,

וְאַתְּ מִתְעַקֶּשֶׁת לִתְבֹּעַ

אֲבָהוּת עָלַי:

"מִזַּרְעִי בָּאת, לֹא פָּחוֹת, חוֹקֶרֶת מְלֻמָּדָה,

מִירִיקַת נִקְמָתִּי בָּאת.

דְּעִי, זַרְעִי הוּא הַנּוֹטֵף בְּקֻלמוׄסֵךְ".

.

ב

יְדַעְתִּיךְ –

בַּת שְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה אוֹ שְׁלֹשׁ-עֶשְׂרֵה

הִינוּמָה גַּסָּה מְכַסָּה חֶרְדָּתֵךְ מֵעֵינַיִם

שֶׁלֹּא הוּטַבְתְּ בָּהֶן.

פֶּסַח שֶׁל אַרְבַּע עֶשְׂרֵה אוּלַי חֲמֵשׁ-עֶשְׂרֵה

בֵּין אוֹתִיּוֹת שַ"ס וִילְנָה, מַתְּנַת אָבִיךְ,

מִתְגַּנְדֶּרֶת תּוֹלַעַת אַחַת שֶׁאֵין לִרְאוֹתָהּ בְּלֹא זְכוּכִית מַגְדֶּלֶת,

אֵשׁ זוֹחֶלֶת בֵּין הָאוׄתִיוׄת.

חָמֵץ דִּמָּה בְּחוׄרַיִךְ.

בֵּין אֶצְבָּעֵךְ שְׂרוּטַת נִקָּיוֹן לְבֵין טַבַּעַת הַקִּדּוּשִׁין

שָׁם נִדְחַק שֶׁמֶץ מִזֻהֲמָתוׄ שֶׁל עָרֵל.

חָמֵץ בְּסִדְקֵי בִּכְיֵךְ

וְהוּא כֹּהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן.

.

מֵאָה קְרָעִים לְהִינוּמָתֵךְ

שֻׁלְּחוּ לְפִתְחֵיהֶם שֶׁל מֵאָה רַבָּנִים בִּקְהִלּוֹת קׄדֶּשׁ.

אַחַת אַתְּ בְּתוּלָה וּמְחֻלָּלָה.

שִׁבְעָה בְּלָאֵי חֲלוּקִים אֲפֹרִים תַּעְטִי,

וְעֶגְלַת תִּינוֹקוֹת מְלֵאַת עִתּוֹנִים תִּגְרְרִי לְהִשְׁתַּגֵּעַ.

מֵאָה רַבָּנִים וְרַב, זׄךְ וּזְחִיחוּת.

אַחַת אַתְּ בָּרָה וְזׄעֲמָה.

.

מֵאָה וּמַשֶׁהוּ שָׁנִים הוּדַק זַעְמֵךְ הֵיטֵב,

נֶחְפַּן בְּדָגֵשׁ אָבוּד אֶחָד בְּכוֹתֶרֶת סִפְרוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק.

מֵאָה וּמַשֶׁהוּ שָׁנִים הִמְתִּין שָׁם.

.

לְהִתְעַבֵּר בִּי.

.

ג

שָׁנִים אֳנִי מַצְמִידָה רַגְלַי, רֶגֶל יְשָׁרָה

לְהַעְרִיצוֹ וּלְהַקְדִּישׁוֹ וּלְצָדְקוֹ בְּמַקְהֵלַת אֲבוֹתַי.

שָׁנִים מֵאֲחוֹרֵי שְׂפָמֵיהֶם עִמָּם הִמְהַמְתִּי:

קָדוֹשׁ-צָדוׄשׁ-צָדוׄק

צָדוׄק-קָדוׄק-קָדוֹשׁ

מִטַּלְטֶּלֶת בְּנַדְנֵדַת אוֹתִיּוֹת.

כְּאַחַד הַלּוּלָבִים מֵאַחַר הַמְּחִצָּה נַעְנוּעֵי גּוּפִי,

וְקוֹלִי כָּבוּשׁ נֻסָּח שֶׁל יִרְאָה

לְהַעְרִיצוֹ וּלְהַקְדִּישׁוֹ וּלְצָדְקוֹ

.

עַד שֶׁקָּם עָלַי הַדָּגֵשׁ.

מִכּוֹתֶרֶת סִפְרוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק גָּח לִתְבֹּעַ.

בְּטַבּוּרִי דִּגְדֵּג,

וְחֶרְדַּת גְּבָהִים וּתְהוׄמוֹת

שֶׁאֵין לָהּ בְּלִימָה

בִּקְרָבַי שִׁלַּח.

.

פִּתַּח הַדָּגֵשׁ וְהֵנֵּץ בְּבִטְנִי,

שָׁם, בְּחֶדְוָה תַּתָאָה, לְעֻמָּתוֹ הִדְהֲדָה

מְטֻטֶּלֶת בְּקָעוֹת שְׁחֹרוֹת.

.

צָנַח עִמִּי נֻסַּח הַקְּדֻשָּׁה, הַצְּדוּקָה,

וַאֲנִי עִמּוֹ צָמַּקְתִּי לִנְקֻדָּה,

וָאֵדַע:

    עִמָּךְ אָנֹכִי בְּחֶרְפָּה.

**

רבים מן השירים בספר השירים "אָנָּא בַשֵּם" של המשוררת שרה פרידלנד בן ארזה הם "שירי קודש", קרי שירים שמתכתבים בצורה כזו או אחרת עם טקסטים יהודים קאנוניים או נוגעים לאורח החיים היהודי; כמעט ואין אצלה "שירים של יום חולין", שירים שיכולים לדבר לאדם הממוצע, בין אם הוא מקיים אורח חיים דתי ובין אם לאו. מהבחינה הזו, לדעתי הספר "אנא בשם" מוחמץ מעט.

שני השירים שהבאתי למעלה ("תזה" ו"אשת") הם לכן חורגים מעט מן השורה. שני השירים מופיעים במקומות שונים בספר, תחת שני "שערים" שונים, אך ברי כי הם מתכתבים זה עם זה: פרידלנד בן ארזה כתבה את עבודת התזה שלה על רבי צדוק הכהן מלובלין (סוף המאה התשע-עשרה, פולין), אחד ההוגים היהודים המקוריים ביותר בדורות האחרונים. וכפי שפרידלנד בן ארזה כותבת בפתח השיר "אשת", ר' צדוק "הפך את העולם" בכדי למצוא מאה רבנים שיתירו לו לגרש את אשתו הראשונה בגלל שחשד בה שניאפה, חי בדלות נוראה ולא זכה להביא צאצאים לעולם.

כל מי שכתב אי פעם עבודת מחקר רחבת-היקף מכיר את התחושה שמתוארת בשיר "תזה"; כשאני כתבתי את עבודת התזה שלי שבליבה נמצא מחקר כמותני בעוד הידע שלי בסטטיסטיקה הוא בסיסי, חלמתי כמה וכמה פעמים שהמספרים הגדולים שבתזה מאיימים לבלוע אותי; עד היום אני יכול לצטט בעל-פה חלקים נרחבים מטקסט הניסוי של התזה. לכן מאוד הזדהיתי עם השיר "תזה" שמתאר כיצד עבודת המחקר, שהיא עבודה דקדנית ונוקדנית, פולשת אל תוך חייו של החוקר, לא נותנת לו מנוח.

אבל אם קוראים את "תזה" לצד "אשת", השיר מקבל משמעות נוספת: הפלישה של התזה לא באה לידי ביטוי רק בשפע של פרטים והערות שוליים שמאיימות לבלוע את החוקר, אלא גם בסלידה של החוקרת ממושא המחקר שלה, רבי צדוק, על המעשה הנורא שהביא לאשתו. תופעה ידועה היא שחוקר מזדהה עם מושא המחקר שלו; אך מה קורה כאשר מעשה שעשה מושא המחקר גורם לחוקר לשאט נפש? להזדהות עם "האויב" של מושא המחקר? וכיצד הדבר משפיע על עבודת המחקר שלו?

שרה פרידלנד בן ארזה • אָנָּא בַשֵּם • הוצאת עם עובד/ שירה • 2006 • 67 עמ'

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן