בפתיחתה של שנה חדשה, נתייחס היום לנושא של התחלות חדשות. התחלה כרוכה בשינוי: שינוי מקצועי, משפחתי, פנימי, חיצוני, אישי... כמו כל שינוי היא מעוררת קונפליקט: האם להישאר מכורבלים בנוחות בחיק המוכר או לפתוח את הדלת אל התרחשויות וחוויות שמעולם לא התנסינו בהם?
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
במובן מסוים אפשר לומר שהחיים הם שדרה של התחלות שאנו נעים בתוכה: לידה, חיוך ראשון של אהבה, משחק חדש, צעד ראשון, שנה ראשונה בגן, מילה, שפה, מגע, בוקר, לילה באירופה, נישואים, גירושים, החלפת מקום עבודה, מגורים, הצעת חברות, שמיים… לפעמים התנועה נמרצת, לפעמים איטית, מדי פעם אנחנו נעצרים לשבת על אחד הספסלים, מותשים? מתבוננים בעצים מרהיבי עין או בכאלה שהשלכת זרוקה בעליהם…
התחלה חדשה כרוכה בשינוי: שינוי מקצועי, שינוי משפחתי, שינוי פנימי, שינוי חיצוני, שינוי אישי… כמו כל שינוי היא מעוררת קונפליקט: האם להישאר מכורבלים בנוחות בחיק המוכר או לפתוח את הדלת אל התרחשויות וחוויות שמעולם לא התנסינו בהם? אנחנו יכולים למצוא את עצמינו מתחבטים, מתלבטים, נבהלים, שמחים, בודקים, מהססים, מסתערים, נסוגים, נופלים, קמים, נבלמים, יודעים, עצובים, נרגשים: משתנים ? משנים ?
אפשר לומר שהחיים מחייבים התחלות חדשות וכדי להתמודד עלינו לדעת להשתנות. טיפול פסיכולוגי עוסק בשינוי, כזה המתרחש מבפנים בתהליך הדרגתי של גילוי.
אחלוק אתכם היום קטע מתהליך כזה. טליה, בת 28, נשואה ללא ילדים ועובדת במשרד עורכי דין. היא נעימה, מנומסת, נזהרת מלהפריע, גאה בבגרות שהיא מגלה, ביכולתה להיות ערכית ומתחשבת, אנשים מעריכים אותה אבל לא מחפשים את קרבתה, למרות כישוריה המקצועיים הבולטים, היא אינה מקודמת לתפקידים בכירים. יחסיה עם בעלה טובים אבל נעדרי תשוקה והיא דוחה הבאת ילדים לעולם. היא מתוסכלת, מרגישה חוסר סיפוק, תוהה אולי עליה להחליף מקום עבודה, להתגרש? משהו אינו פועל נכון, היא איננה יודעת מה, משהו חסר, היא איננה מבינה… עכשיו היא כאן, בטיפול. מה בולם אותה? האם נדרשת התחלה חדשה או אולי התחלה חדשה של משהו בתוכה? אנחנו מנסות להבין.
אביא בקצרה ארבעה קטעים, מתוך רצף של ארבע פגישות :
1. הרגשתי מסתכלת מבחוץ.
דיברתי עם דני על ילדים. אמרתי לו שאני עדיין לא מוכנה. השבוע ביום שישי התארחנו אצל חברים מסורתיים בארוחת יום ששי והם בירכו לפני הארוחה. זה חלק מהטקס ואני לא יודעת מה קרה לי, הרגשתי שאני תיכף מתחילה לבכות. מה היה בברכה הזאת את שואלת? היה בה משהו מאוד מגונן, שמתייחס לקשר בין הורים וילדים, משהו שהיה מאוד חסר לי. תמיד הרגשתי שיש במקום הזה משהו נורא כואב, שאבא ואמא לא רק שלא הגנו עלי, הם פגעו בי. הם היו עסוקים בשנאה שלהם אחד לשני, במאבקי הגירושין, ואני לא רציתי להטריד אותם, הייתי ילדה נורא טובה והם לא ראו מה עובר עלי. תמיד אני מרגישה כל כך בודדה… כל כך לבד… אולי גם אני כבר לא ראיתי מה עובר עלי, הפכתי להיות סגורה, עצורה, מאופקת. הרבה פעמים הרגשתי מסתכלת על דברים מבחוץ והיה לי יותר קל… יותר קל ממה? אני שואלת. מאשר להרגיש – היא אומרת ובוכה… זאת הפעם הראשונה שטליה בוכה בטיפול, ואני מציינת את ההבדל בין "הרגשתי מבחוץ" והבדידות הנלווית לכך לבין האפשרות החדשה שמתרחשת בפגישה – האפשרות לבכות, שזה להרגיש מבפנים ולהיות עם מישהו…
- מייד לשים את עצמי במקום השני.
בניגוד להרגלה, טליה נכנסת לפגישה נסערת ומתחילה לדבר בשטף, נרגשת: חשבתי הרבה על הפגישה הקודמת ועל מה שאמרת: שהרגשתי מבחוץ ולא מבפנים. אני חושבת שמגיל מאוד צעיר הבנתי שאני לבד, שההורים שלי שם, לא בשביל לשמור עלי, שהם קודם כל בני אדם שעסוקים בעצמם ובמה שקורה להם אחד עם השני ורק אחר כך ההורים שלי. ראיתי איך הם התנהגו, השנאה, המריבות, האלימות, ראיתי איך הם מאבדים שליטה ונבהלתי… אף פעם לא חשבתי שלהיות ילדה נורא טובה ובוגרת היתה הדרך שלי להתמודד עם כל זה… חוסר שליטה מאוד מפחיד אותי, אבל כדי לחיות מוכרחים גם לאבד שליטה לפעמים, נכון? חשבתי שיהיה לי קשה להתחתן, וזה דווקא בא לי בקלות, אולי בגלל שהקשר עם דני הוא כל כך נוח, אבל להביא ילדים לעולם – זה כבר סיפור אחר. זה לא נוח, זה נוגע, זה מרגיש… בעצם, היא אומרת בהפתעה, כל הדברים שאני נמנעת מהם קשורים ברגשות.
אני מתבוננת בה מתאמצת להסביר, לעצמה, לי: אני לא מרגישה שאין לי רגש אבל זה נשאר בפנים, בעולם הפנימי שלי. אני לא מוציאה החוצה, אני לא מראה מה אני מרגישה ואני גם מאוד מפחדת להרגיש רגשות חזקים… אני תמיד מאופקת, גם במין, נמנעת מעימותים, משתדלת לרצות, מבינה שנפגעתי רק בדיעבד, לא כועסת, תמיד מנסה להיות רציונאלית, להבין קודם כל את האחר, כמו שניסיתי להבין את הוריי…
היא מתנשפת, קרובה לדמעות, מתעכבת ואז מוסיפה בשקט: זה נראה לי תמיד לשים את עצמי בָּמקום השני. ומייד תיקנה את עצמה: בִּמקום השני, פליטת הפה הפתיעה אותה.
התכוונתי לומר שאני שמה את עצמי את עצמי בִּמקום אחרים אני יכולה להיות אמפאטית, כמו שהייתי עם הורי, להבין ולהיות קשובה לזולת.
זאת היתה הכוונה הגלויה, המודעת, אבל המשפט: תמיד לשים את עצמי בָּמקום השני – חבויה בו משמעות נוספת, לא מודעת, שעדיין אינה ברורה, לא לי ולא לה. תמיד כשאנו מגלים איך הלא מודע מדבר מתוך הדו-משמעות של השפה, ללא ידיעתנו, יש הפתעה. כאילו משהו מתוכנו, משהו בתוכנו, מתאמץ לראות, קורא לנו להיות.
- נזכרתי שלפני שנים עליתי על הר בגליל וצרחתי מרוב התרגשות.
וגם – כאילו משהו מתוכי נפל לתוך בור
המעטפת נשארה בחוץ
ומשהו מבפנים נפל.
טליה נכנסת שמחה ואומרת בהתרגשות: פתאום אחרי הפגישה הקודמת הבנתי שיש בי צד אחר. אני לא רק מאופקת, מתחשבת, מנומסת. ונזכרתי שלפני כמה שנים בטיול בגליל עליתי על הר וצרחתי, ממש צרחתי מהתרגשות. הכול היה כול כך יפה. אני זוכרת, לפני שההורים התגרשו, דווקא הייתי ילדה שהתחברה לאנשים, נפתחתי, הייתי חברותית. אני גם זוכרת שבתקופת הגירושים כעסתי, בכיתי, הרגשתי… משהו קרה אחר כך… כאילו משהו מתוכי נפל לתוך בור, המעטפת נשארה בחוץ ומשהו מבפנים נפל… הקשבתי לה נרגשת, הבנתי. אז זה קרה, נגענו בנקודה שבה היא נשמטה, בנקודה של הפיצול: משהו נשאר בחוץ ומשהו נפל.
חשבתי על אותם רגעים בחיים של כולנו בהם אנחנו נתקלים במה שאיננו יכולים לשאת, ומשהו מתוכנו נופל ורק המעטפת נשארת בחוץ, שמורים, מתפקדים ומבודדים, מבודדים מעצמנו.
אני מתבוננת בטליה בהתרגשות והיא מחזירה לי מבט מרוחק. אני שואלת: מה קורה לך ?
היא עונה: כלום. אני לא מרגישה כלום.
היא בבור. אני נלחמת. אומרת לה: את לא מרגישה כלום אבל יש טליה אחרת שמרגישה המון. היתה שם ילדה חברותית עד שמשהו קרה, ויש אישה שעלתה על הר וצרחה מרוב יופי, ויש גם, אני מוסיפה, מישהי בתוכך שיודעת לדווח: משהו מתוכי נפל לתוך בור, המעטפת נשארה בחוץ ומשהו בפנים נפל. יש שם מישהי שמרגישה, וזוכרת, ורוצה, ורושמת, ומתגעגעת. מתגעגעת אלייך. חשוב להקשיב לה.
כשהיא יוצאת, אני נותרת מהורהרת.
- אז אני עומדת בעמק ועל כל גבעה יש בית.
שוב חשבתי על עצמי בתור ילדה. איך תמיד הבנתי כמה קשה לאבא ואמא, כמה ניסיתי לעזור להם, להרגיע, לגשר… הייתי גאה כשאמרו כמה אני בוגרת ומתחשבת…חשבתי על המשפט: תמיד לשים את עצמי במקום השני, וכמה זה נכון. הם היו במקום ראשון, לא אני. אבל צדקת: היתה טליה אחרת, ופתאום נזכרתי. נזכרתי בציור שציירתי כשהייתי בת שש כשהורי התגרשו, ציור של ילדים קטנים: אני עומדת בעמק ועל כל גבעה יש בית. אבא אמר: עכשיו כשאבא ואמא גרושים, יש לך שני בתים. אני לא יודעת למה נזכרתי בציור הזה, אבל זה עלה בעקבות הפגישה שלנו.
אני אומרת בהפתעה: הילדה בציור עומדת בעמק בין שתי גבעות, אם נעביר קו בין שתי הגבעות…
באותה שנייה היא מבינה מה שאני מבינה ועיניה נוצצות תוך שהיא משלימה את המשפט: אם נעביר קו בין הגבעות, יצא שהילדה עומדת בתוך בור… כן, היא חוזרת לאט, אני ממש בתוך בור בציור, אף פעם לא חשבתי על זה ככה… היא שותקת ובאיטיות רבה, כמו מדברת לעצמה, היא ממלמלת: אני ממש יכולה לחוות את זה, אני ממש מרגישה, אני עומדת שם לבד, כמעט משותקת, ללא תנועה, אני זקופה, הכול סביבי שחור, יש משהו סביבי שאני קולטת שהוא סוער מאוד אבל אני לא מצליחה להרגיש אותו, לא מצליחה להרגיש שום דבר…
עכשיו היא בוכה. בשקט. משהו הופר. משהו חובר. משהו נוגע. משהו נשמט. משהו נולד. משהו מתחיל. משהו אפשרי. משהו כואב. משהו שמח. משהו חי.
ברכות, אחרי שאני שותקת איתה, אני אומרת לה: אולי המקום השני הוא המקום של הבור. היא בוכה. ברור לשתינו שכל השנים האלה משהו ממנה נשאר בבור, ואולי אפשר עכשיו לצאת, לאפשר, ולמה שסוער להיות נוכח – להיות נוגעת, פגיעה, כמהה, חיה…
וכמה משפטים לסיום: הנתיב לחיים איננו רק עניין של גיל, מזל או אקראיות של התרחשויות. מקובל לחשוב, שהתחלות חדשות הן מעוזם של הצעירים: שתינוק, עולמו מורכב מאינסוף התחלות חדשות, ושל המבוגר – מהרבה פחות. את הזקן ממקמים בכלל באזורי הכמיהה לאפשרות, אי שם בין סוף ההתחלה והתחלת הסוף.
אינני מקבלת זאת. שנים של חיים ועבודה עם אנשים הראו לי שהתחלות חדשות הן עניין של בחירה, ושבמקום בו יש תעוזה ואומץ לחיות – יש גם אפשרות להתחלה, בכל גיל.
* הכותבת היא פסיכולוגית קלינית.
אורית ברייר
1 במרץ 2012 @ 13:09
כתיבה עוצמתית, מדוייקת ומרגשת. היכולת לרדת לנבכי נפש ולתת לנו את הזיקוק של הדברים- מאלפת ומעלפת. תודה לך.