★★★★★

עשרה שחקנים מחפשים מחזה. זו הכותרת שלי להצגה "מעשיה מגונה". הסיפור עוסק בקבוצה של שחקנים יהודים, שנלחמים על חופש הביטוי על רקע משטר ימני ושמרן. לא, אין מדובר בשלטון הליכוד 2018 ובקומיסרית מירי רגב. היא הרי לא המציאה דבר. היה לה ממי ללמוד. הסיפור מתרחש לפני למעלה ממאה שנים, השחקנים רוצים להעלות מחזה שעוסק באהבה לסבית, וביהודי מאמין, שמנהל בורדל במרתף ביתו.

אם הסיפור נשמע לכם מוכר, אתם צודקים. המחזה המוסיקלי, שכתבה פאולה ווגל, מקבל את השראתו מהמחזה "אל נקמות" של שלום אש, שעורר בזמנו, בתחילת המאה שעברה, סערה גדולה בגלל הנושאים "הנועזים" שבהם עסק  ("אל נקמות", אגב, שקיבל כאן ממני 4 כוכבים, בבימוי המעולה של איתי טיראן, עדיין מוצג בקאמרי).

"מעשיה מגונה" מתיימרת לעסוק בשערוריות וביצרים מאחורי הקלעים של "אל נקמות" ומנסה להראות את היהודים כבני אדם, עם חולשות ותאוות. המחזה מתרכז בעיקר בשחקנים שהיו מוכנים ללכת עד הסוף עם התשוקה שלהם לתיאטרון, ועם המלחמה שלהם על חופש הביטוי. אבל כוונות לחוד ומציאות לחוד. ההצגה של הקאמרי אינה יוצרת עניין ולא ממריאה. הסיפור מבולבל והולך לאיבוד, מתפזר על יבשות ושפות, ומתרסק כל פעם מחדש.

יש בהצגה קטעי מוזיקה "יהודים", ולקראת סיום, כמה תמונות יפות, שיצרו הבמאי יאיר שרמן ועשרת השחקנים בראשם שמואל וילוז'ני, דן שפירא, דנה מיינרט ואלי גורנשטיין. אבל תמונות יפות אינן יכולות לכסות על דלות החומר. כמו שההצגה נראית, היא אינה ראויה לעלות על הבמה, למרות העבודה שהשקיעו יוצריה בבימוי, במשחק ובמוסיקה.

"מעשיה מגונה" מספרת על תשוקה עזה של שחקנים לעולם התיאטרון. לצערי, התשוקה הזו לא באה לידי ביטוי בהצגה שראיתי. יותר מזה: נראה לי שגם השחקנים לא אוהבים את ההצגה.