Skip to content

חומות של שרירותיות: על הספר "תקלה בקצה הגלקסיה" של אתגר קרת

כמו בספריו הקודמים, גם רבים מן הסיפורים ב"תקלה בקצה הגלקסיה" של אתגר קרת, מבקשים לפרוע את הסדר של המציאות, משקפים את החיים כשרירותיים וחסרי פשר. חלקם עושים זאת באופן מעולה, חלקם נראים כאילו מישהו הצמיד אקדח לרקתו של הסופר וכפה עליו לכתוב אותם
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

לפני כשנה החלפתי מרצה בקורס "סדר דין אזרחי". בכדי לשבור את הקרח, פתחתי את ההרצאה בסיפור המפורסם של אתגר קרת "שלמה הומו כוס אל אומו" (מתוך ספרו "צנורות"). בקצרה, הסיפור מביא יום בחיי מורה מחליפה שעדה למסכת התעללויות שעובר שלמה, אחד התלמידים, מצד בני כיתתו. ולמרות סימפתיה כביכול שהמורה מפגינה כלפי שלמה, הסיפור נחתם בכך שכאשר שלמה שואל את המורה מדוע כל הילדים שונאים אותו, המורה משיבה לו שאין לה שמץ של מושג – "אני בסך הכל מורה מחליפה". כשסיימתי להקריא את הסיפור בכיתה, התלמידים לא הבינו מה אני רוצה מהחיים שלהם. היה להם הרבה יותר קל לעכל את חומר השיעור שעסק ב"גילוי מסמכים".

נזכרתי באנקדוטה הזו כשקראתי את ספרו האחרון של אתגר קרת, "תקלה בקצה הגלקסיה", משתי סיבות. ראשית, הסיפורים של קרת הזכירו לי את התגובה ההמומה של התלמידים כשהקראתי להם את הסיפור. כמדומני שהתגובה של התלמידים שלי בכיתה משקפת את חוויית הקריאה בסיפוריו של קרת, את תחושת המבוכה של הקורא שמבקש למצוא פשר למציאות ונתקל בסיפורים שמציגים לו את החיים כ"חומות של שרירותיות". ואולי אין זה מפתיע שהיו אלו פרחי-משפטנים שהיו נבוכים אל מול הסיפור הזה, שהרי המשפט מבקש להשליט סדר במציאות, למשמע את המציאות, ואילו הסיפורים של קרת מזנבים ביומרה הזו.

בנוסף לכך, כמו "שלמה הומו", גם סיפורים רבים ב"תקלה בקצה הגלקסיה" עוסקים בעולמם של ילדים או מסופרים מנקודת מבטם; יתרה מזו, בספרו החדש קרת מרחיב את נקודת המבט הילדותית ומחיל אותה על "אוכלוסיות" נוספות, כמו על אדם בן 50 בעל מוגבלות מנטלית שגר עם אימו ("עוגת פירורים"), או על מעון חוסים לילדים שחולים ב"זקנת", מחלה שבה מזדקנים מהר מדי ("טאבולה ראסה"). והדברים כמובן כרוכים זה בזה, שכן נקודת המבט של הילדים מאפשרת הזרה של המציאות, מערערת את המציאות – אותה מציאות שהמבוגרים מבקשים לסדר.

הסיפורים בספר אינם אחידים באיכותם. חלק מהסיפורים בספר מעולים ממש; כאלו הם הסיפורים "פרח לב זהב", "יומולדת כל השנה" או "תרכיז אוטו". סיפורים אחרים, כמו "טוד" או "אלרגיות" הם חביבים; בתחרות "מלכת היופי" של הסיפורים הקצרים, הם היו זוכים אולי בקטגוריית "מלכת החן".

סיפורים אחרים בספר, והם רבים מדי, הם סתמיים. כאמור, יש סיפורים שהם סתומים במתכוון, שניתן להבחין בנקל שהאין-פואנטה הוא הפואנטה, שהקורא מבין שתפקידו של הסיפור להמם אותך. אבל יש סיפורים שהם פשוט טיוטתיים או כתובים ברישול. כאלו הם למשל הסיפורים "פטריה", "בלילה" או "אבולוציה של פרידה" – סיפורים שאולי כיוונון נוסף היה יכול לסייע להם להיות "משהו".

כמו בספר הסיפורים הקודם שלו, "פתאום דפיקה בדלת", גם "תקלה בקצה הגלקסיה" כולל סיפור שבו מישהו דורש מהמחבר לכתוב סיפור. ב"פתאום דפיקה בדלת" זה היה הסיפור "פתאום דפיקה בדלת", ב"תקלה בקצה הגלקסיה" זה הסיפור "טוד", שבו למחבר יש חבר שמבקש ממנו לכתוב סיפור שיגרום לנשים לשכב איתו.

המסר של שני הסיפורים הוא להבנתי כפול: ראשית, הדרישה שהסיפור יחולל משהו היא דרישה מופרכת – אי אפשר לדעת למה הסיפור יגרום, ולרוב, סיפור שנכתב מתוך מוטיבציה מסוימת או למטרה ספציפית יהיה סיפור גרוע (ויכול להיות שאף יחטיא את המטרה). והדבר קשור למסר השני: קרת כמובן מבקש לומר כי זה לא עובד ככה; לא ניתן להכריח אדם לכתוב סיפור.

אלא שנדמה שהרבה מהסיפורים בספר הם כאלו, סיפורים שנכתבו ללא חשק, כאלה שקרת כתב אותם כמי שכפאו שד. אולי רצוי לכן שקרת ינסה להפנים את ה(אין) מסר של סיפוריו. ולוואי שאת העצות שאנו משיאים לאחרים ניישם תחילה בעצמנו.

תקלה בקצה הגלקסיה • אתגר קרת • הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר • 2018 • 160 עמ'

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן