★★★★★

מה הקשר בין לוליטה וז'אן דארק? הבמאי יחזקאל לזרוב חיבר שני סיפורים על שתי גיבורות צעירות ומרתקות: הסיפור השערורייתי של ולדימיר נבוקוב על אהבתו הפדופילית של גבר מבוגר לילדה בת 12, והדרמה המשפטית של הלוחמת הצרפתיה ז'אן דארק.

אבל החיבור הזה נותר על הנייר בלבד וההצגה מורכבת בעצם משתי הצגות שונות. החלק הראשון, לוליטה, הוא הטוב מבין השניים, עשיר בדימויים ובהמצאות בימתיות – כדי לתאר את אישיותו העלובה והמעוותת של הגיבור הומברט הומברט ואת התוצאות הטרגיות של אהבתו ללוליטה.

סשה דמידוב מגלם באמינות, בדרך כלל, גיבור מתוסבך וחסר מעצורים, אגואיסט, חסר מצפון ורוצח, שמתוודה בסוף על מעשיו. אבל מי שחסרה בכל הסיפור היא לוליטה. הבמאי בחר להשמיע רק את קולה של הגיבורה – כדי לסמל ולהדגיש את מצבן הנחות של הנשים ואת מלחמת ההישרדות שלהן בעולם של גברים.

כך גם בחלק השני, הפחות טוב, שמבוסס על פרוטוקולים מתוך משפטה של ז'אן דארק. את ז'אן דארק מגלם רובוט בדמות אישה, כדי להבליט שוב את חולשתן של הנשים באתה תקופה. דורון תבורי, בתפקיד התיאולוג המעמיד לדין את הבתולה הקדושה, מקריא את הפרוטוקולים בפני האשה-רובוט, שנעה קדימה ואחורה, ומוציאה מפיה משפטים "רובוטיים".

הרעיון של הבמאי בהחלט מעניין, אבל הפרשנות הבימתית אינה עומדת במבחן התוצאה. הנוכחות הפיזית של שתי הגיבורות חסרה מאוד. נוכחות שהיתה מכניסה מימד של אנושיות להצגה, "מדליקה" את הבמה ויוצרת את הדרמה המתבקשת.

"לוליטה ז'אן דארק" מועלית בהאנגר המחודש של גשר (לא שמתי לב מה חידשו שם, הכניסה נותרה צפופה ודחוסה והאולם לא עבר שינוי מיוחד), ההצגה מתרחשת, ברובה, במרכז האולם, כשהקהל מקיף את השחקנים. אבל למרות שהקהל נמצא במרחק נגיעה מהשחקנים, ההצגה נותרה מרוחקת. בכל מקרה, ההאנגר הוא מעבדה מצויינת להרפתקאות תיאטרוניות, שכה חסרות בתיאטרון הישראלי. בתיאטרון גשר אוהבים לצאת להפתקאות, גם באולם הגדול, וטוב שכך.

יצאתי מההצגה ברגשות מעורבים. מצד אחד השפה המיוחדת של הבמאי לזרוב, שמשלבת משחק, תנועה ומוזיקה, ומצד שני הוא החמיץ את הפואנטה: ההצגה לא מרגשת, לא מטלטלת ולא נוגעת.