לא יודע מי אחראי לזה, בדבר אחד אני לגמרי בטוח: אין בעולם כולו ילד שצריך לראות את הוריו, אחיו, חבריו, עומדים עם גבם לקיר, או על שפת בור פתוח, מול רובים. איך אנחנו יכולים להרשות לכזה דבר לחזור על עצמו במדינה אחרת, ועוד מדינה שכנה לנו, כמה קילומטרים בודדים מהשלג של החרמון?

מאת זיו טרנר

קשה להתעלם מגֵּיא הַהֲרֵגָה בחומס שבסוריה (אני יודע, חלק גדול בעם מאוהב במנטרה הרדודה שערבים הורגים ערבים, אז מה איכפת לנו, העיקר שיימשך).

לא ברור אם אסד ג'וניור נותן את ההוראות לג'נוסייד הזה בעצמו, או שהוא רק בובה על חוטי העלאווים העשירים, מהפחד של איבוד השלטון, איבוד המעמד, איבוד הכסף והחיים הטובים, אולי אף איבוד החיים העלאווים בכלל, כמו שצופים רבים מהמשקיפים, מומחים למדינות ערב. בדבר אחד אני בטוח לעולמי עד: אין ילד אחד רע בעולם, אין ילד שנולד כזה, ואין ילד שצריך לראות את הוריו, אחיו, חבריו, עומדים עם גבם לקיר, או על שפת בור פתוח, מול כיתת יורים רצחנית, אפילו לא ממש כיתה מסודרת, סתם חיילים עם "מכונות ירייה", בלי סיבה, רק כי הם חיים שם, ונחשבים למשתפי פעולה, ולצפות בהם נרצחים לנגד עיניו. אין אחד כזה.

אני לא מצליח להשתחרר מתמונות הזוועה של כיתות היורים הסוריות, 2012. גם אנחנו, עם ישראל, עברנו כיתות יורים מול חיילי מדינה חמושים ותחת פקודות צבאיות. לא בהיסטוריה הרחוקה שלנו, אלא בזו המושכחת והנשכחת, רק לפני 70 שנים פחות או יותר.

בסוף הזוועות שאלנו את העמים האחרים מדוע הם לא הפציצו את המשרפות, המחנות, הגטו. שאלנו, והתשובות היו פחדניות ובעיקר מתחמקות, בנוסח "לא ידענו בדיוק מה יש שם, היו רק שמועות, זה לא היה בסדרי עדיפות כי היו מטרות יותר חשובות", או במקרה הפחות גרוע – "ראינו את מפלצת השטן קמה לתחייה מול עינינו ולא הייתה לנו את היכולת להילחם חזרה".

מתי איבדנו את המצפון? מתי איבדנו את היותנו אור לגויים?

איך אנחנו יכולים להרשות לכזה דבר לחזור על עצמו במדינה אחרת בעולם, וחמור מכך, עוד מדינה שכנה לנו, כמה קילומטרים בודדים מהשלג של החרמון?! אנחנו, עם ההיסטוריה הקשה שלנו, שעמדנו לפני השמדה מוחלטת, חשנו על בשרנו את חומצת  השנאה לעולמי-עד לנאצים יימח שמם זכרם וצאצאיהם לעולמי-עד, נצרבה תודעתנו באין מחילה, חושינו קהו בפחד מול כיתות יורים שרצחו ילדים תחת "רוח הפקודות" או סתם לשם ההנאה, והסיפורים עצומים ובלתי נגמרים. שישה מיליון סיפורים כאלו. איך אנחנו יכולים להרשות לרוצח המונים ערבי מוסלמי, במרחק יריקה מגבול ישראל, לעולל דבר כזה לעמו, לילדים אחרים, למשפחות אחרות, במאות, באלפים, בשנאה יוקדת?

מתי איבדנו את המצפון? מתי איבדנו את היותנו אור לגויים המנוולים והמתחסדים שיושבים בארוחות מפוארות תחת דגל האו"ם בניו יורק?!

אני קורא בכוחותיי הזעירים, המיקרונים, לממשלת ישראל להפציץ מהאוויר והיבשה את כל כוחות אסד, שמכתרים ערים אומללות כמו חומס, וטובחים בבני אדם כמוני וכמוכם.

אין לנו את הזכות לשבת בחיבוק ידיים לחכות לאובמה הצבוע או לאירופה הדשנה. יש לנו חובה מוסרית, היסטורית, צודקת, להפסיק את רצח העמים שמתרחש בשכונה הקרובה למדינת ישראל.

אין לנו ממה לפחד מהסינים או הרוסים. גם לא מתגובה סורית. אם נספוג אז נספוג ונחזיר שבעתיים, והעולם יהיה לצדנו, או שלא – ושייחנקו מהנקניקים. לשבת ולגלגל עיניים לשמיים, תחת ההנחה שערבים רוצחים ערבים (הנחה שאני לא יכול שלא להפסיק לחשוב עליה שהיא "רוח המפקד", המובילה את ממשלת הימין הקיצוני של מדינת ישראל), זו פחדנות מול האויב, זו התפרקות מכל כבלי המוסר והחובה היהודים שעוד יש לנו, אני מאמין שעוד יש. זו חמדנות צינית של המאורע לטובת פוליטיקה ומדיניות חוץ עלובה. לא צריך לספור הכל במושגים של רווח והפסד. יש אנושיות בסיסית שצריך לקיים, חובה עלינו לקיים, ובמיוחד היום, עם היכולות הצבאיות שיש לנו. זה מה שאני הייתי עושה.

אנחנו רק כמו הגויים. אנחנו צריכים להיות אחרים. אנחנו היינו אחרים.