Skip to content

"אוסלו" בתיאטרון בית לסין: ההצגה טובה יותר מההסכם

המחזה, שכתב ג'יי. טי. רוג'רס, אינו מבריק ונראה לעיתים כמו קטע מתוכנית ריאליטי, אבל ההצגה שביים אילן רונן היא מעניינת, מרגשת, משעשעת וברגעים רבים גם מרתקת
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

★★★★

על רקע המציאות המדממת שאנו חווים בימים האחרונים, ההצגה "אוסלו" מגיעה בדיוק בזמן. כאילו להזכיר לנו שההסכם השנוי במחלוקת, עדיין חי ובועט. המחזה, שכתוב בשפה עיתונאית ומשלב קטעי וידאו, נראה לעיתים כמו קטע מתוכנית ריאליטי בטלוויזיה.

מסע בזמן. לירון ברנס ולימור גולדשטיין. צילום: רדי רובינשטיין

המחזה מביא את סיפורו של הסכם אוסלו, מרגע שנהגה על ידי דיפלומטים נורבגים (לא כולם מודעים לכך) ב-1993 והתקיים בתחילה בערוץ חשאי, עבר לערוץ חשאי פחות עד שנחתם על מדשאת הבית הלבן, עם התמונה הבלתי נשכחת, כאשר רבין נאלץ ללחוץ את ידו של ערפאת.

רוב המחזה הוא מסע בזמן ועוסק במשא ומתן ההפכפך, שמתקיים בארמון באוסלו בין הנציגים הישראלים והפלשתינים. הסיפור נע בין תקווה לייאוש, בין חילופי דברים קשים בין הצדדים לבין רגעי הומור שמפרקים את המתח. מה שצף ועולה לאורך כל ההצגה הוא חוסר האמון שקיים בין הצדדים. מבחינה זו דבר לא השתנה מאז ועד היום.

אחד המשפטים המרגשים והמפתיעים מבחינתי במחזה, נאמר על ידי טריה נלסן, מהוגי ההסכם: "הכוונה שלנו בהסכם היתה קודם כל לשמור על קיומה של מדינת ישראל". כלומר, הנורבגים, למרות שהם מציגים את עצמם כנייטראלים, לוקחים צד בסכסוך.

הדמויות מוקצנות בכוונה. דב נבון ואילן דר. צילום: רדי רובינשטיין

למרות שהמחזה שכתב ג'יי. טי. רוג'רס אינו מבריק במיוחד, ההצגה שביים אילן רונן היא מעניינת וברגעים רבים גם מרתקת. בין השחקנים הרבים בהצגה אני רוצה לציין במיוחד את לימור גולדשטיין, לירון ברנס, גסאן בבעבאס, אילן דר וחי מאור. מה שבטוח, ההצגה טובה יותר מההסכם, שיש בו "חורים כמו בגבינה שוויצרית", כפי שהגדיר זאת רה"מ יצחק רבין.

"אוסלו" אינה שיעור בהיסטוריה. זוהי הצגה לכל דבר. היא אינה מחויבת לאמת ההיסטורית, אבל היא כן מחוייבת לעובדות הבסיסיות. הדמויות של הנציגים הישראלים והפלשתינים מוקצנות בכוונה, לעיתים עד כדי גיחוך, אחרת היינו נרדמים מרוב שיעמום. מה שחסר לי במחזה זו ההתייחסות לקיצונים בשני הצדדים, שהתנגדו להסכם: מצד אחד המתנחלים המיליטנטים ומצד שני ארגוני הטרור, שלא הסכימו עם הדרך של אש"ף.

למרות הכל, יש תקווה. לפחות בהצגה. קלינטון עם רבין וערפאת. צילום: AP

לקראת סיום, עוד קטע מרגש: צילום מתוך נאומו של ראש הממשלה יצחק רבין על מדשאת הבית הלבן. נאום של שלום, שזוכה למחיאות כפיים. כולנו יודעים מה קרה לאחר מכן: הפיגועים נמשכו ורבין נרצח. למרות שהסכם אוסלו לא הביא את השלום המיוחל, ולמרות המציאות הקשה, ההצגה, שמדגישה כי כולנו בני אדם, נותנת פתח לתקווה, שעוד יהיו כאן ימים טובים יותר. אינשאללה.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן