לא מדובר במחזמר עוצר נשימה או בסיפור מעניין במיוחד, אבל בתור חוויה מוזיקלית הוא עשוי היטב: סוחף, צבעוני וסקסי. 3 שעות של שיגעון חושים. לא לפיינשמקרים
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
★★★★★
אתחיל עם הבשורה הטובה: המחזמר "שיגעון המוזיקה", על פי הסרט הנודע של ג'ון טרבולטה, הוא שלוש שעות של שיגעון חושים. להיטים של הבי ג'יז, דיסקו, צבע ותנועה בהשתתפות עשרות שחקנים, רקדנים ונגנים מוכשרים, שכובשים את הבמה.
הבשורה הפחות טובה, שאין כאן סיפור מעניין או דרמה מרתקת (כפי שיש במחזות זמר איכותיים). מה שהיה טוב לשנות ה-70 של המאה שעברה נראה מיושן ב-2019. בעיקר כשמדובר בסיפור אהבה מתקתק פלוס כמה אמירות חברתיות שלא מצליחות לגעת או לרגש.
לכן אני לא יכול להתייחס ל"שיגעון המוזיקה" כאל תיאטרון, אלא בעיקר כחוויה מוזיקלית. ובתור חוויה מוזיקלית, שמשלבת ריקודים סוחפים, הוא עשוי היטב. מושקע, אנרגטי, צבעוני וסקסי. מדובר בעבודת צוות מעולה, פלוס כמה ביצועים מרשימים במיוחד של הרקדנים. הבמאי גלעד קמחי הצליח לרכז את הכל ליצירה אחת, זורמת, נוצצת ולא משעממת, למרות אורכה ולמרות חריקות בעלילה.
הבמה מפוצצת בכישרונות. אציין ארבעה שאהבתי במיוחד: דנה פרידר המקסימה, שני שאולי המרגשת וקרולינה כמובן, שמדליקה את הבמה בכל פעם מחדש. עכשיו אני מגיע לגל פופולר, בתפקיד הראשי של טוני. פופולר איננו ג'ון טרבולטה וגם לא הוגן להשוות אותו אליו. לפופולר יש את זה. הוא שחקן מוכשר, רקדן מעולה, זמר טוב ובעיקר – יש לו נוכחות. מה שיפה אצלו שהוא משדר רעננות ותשוקה, שתי תכונות שאינן מאפיינות הרבה שחקנים צעירים בתיאטרון הישראלי.
"שיגעון המוזיקה" איננו מחזמר עוצר נשימה, אבל הוא שיגעון של מסיבה. לא לפיינשמקרים.