יצירות מחול רבות משאירות אותך תוהה האם הבנת למה התכוון הכוריאוגרף, למרות שאמרו לך לא פעם שבאומנות זה לא מה שאתה מבין אלא מה שאתה מרגיש. בסיום הצפייה ביצירה זו הרגשתי והבנתי.

היצירה סובבת סביב מלך עם בעיות עיכול, אוהב מרטיני, בדמותו של לואי ה14 שטבע את הפתגם: המדינה, היא אני.
את תפקיד המלך משחק ורוקד השחקן הנהדר צבי פישזון, שהשתתף במיטב מופעי המחול של הלהקה של ענבל פינטו ואבשלום פולק לאורך השנים.
בעזרת מספר אביזרים וטקסטים בג׳יבריש שזור בשמות מאכלים במבטא צרפתי, שלעיתים נצעקים ולעיתים נאמרים בקול רדיופוני ושרמנטי, הקהל נחשף למערכת היחסים בין הנתינים לבין עצמם, בין הנתינים למלך ובעיקר ליחס בין המלך למגוון נתיניו: את מי הוא אוהב, למי הוא בז, מי מקבל יחס חסר סבלנות מצידו, מי מגויס לשמח אותו ולשרתו ואת מי הוא משנה לפי רצונו.

לצד הרקדנים של הלהקה, רוקדים רקדני המסלול להכשרת רקדנים תל אביב-יפו. הם לבושים בשחור ועל פניהם מסיכת בד שחורה אשר הופכת אותם לאחד, לעמך.
בסוף היצירה המלך הצליח לבטל כל ייחוד בין רקדני הלהקה. דבר זה הושג על ידי הלבוש הגנרי האחיד והשפה הריקודית. כבר לא ניתן היה להבדיל בין מקצוע, מין והעדפה סקסואלית.

המוזיקה הבארוקית, התלבושות התקופתיות, התאורה, הציור המצויר על ידי רובוט והשפה התנועתית העשירה מעבירים סיפור שלם הנע על מרחב של זמן ומי שרוצה, יכול בקלות למצוא בו את הזמן והמקום בו אנו חיים כיום.

אין דרך לברוח מההשוואה של יצירה זו, של להקת המחול של אבשלום פולק, לבין היצירות שהעלו לפני הפירוד, ענבל פינטו ואבשלום פולק. המופע לא היה פנטזיה אפופת מסתורין כמו היצירות הקודמות, אלא יצירה בועטת שלא מפחדת להיות אקטואלית ופוליטית.
נדמה כי אבשלום פולק ישב עם כל אחד מהרקדנים ואפיין יחד איתם את הדמות הרוקדת. יחד בחרו לה שפה תנועתית. המגוון התנועתי יצר מעין בלאגן בתחילת המופע, כמו המורכבות של החברה שלנו, במציאות.

אבשלום פולק הצליח להכניס במופע של שעה את חיינו בשנים האחרונות תחת שלטון לא חברתי ולא סובלני.
יחד עם זאת היופי שהביאו הרקדנים לבמה בשילוב עם כל מרכיבי ההפקה אפשרו לקהל לשבת בנינוחות ולספוג את מה שהיה ליצירה לספר.

הייתי שמחה לכתוב על כל הסיטואציות, האסוציאציות והרגעים שאסימונים נופלים, אבל צריך לראות בכדי לחוות, להנות וגם קצת לנתח. רק אשתף את קטע הריקוד שמופיע לקראת סוף ההשתחוויה של הלהקה. המלך מצלצל בפעמון ומפעיל, כמו בתוך היצירה, את אחת הרקדניות לריקוד התרפסות שמח. בעצם היצירה יוצאת ממרחב הזמן של התאורה והמוזיקה וגולשת ממנו הלאה אל תוך המציאות.

בתקופה של ניסיון לסתימת פיות, המחול, בשפתו העשירה והרגשית, יכול ואולי אף מחויב לרקוד את דברו, לרקוד את דברינו.

“KRUMP”
כוריאוגרפיה, עיצוב פסקול, עיצוב תלבושות וחלל: אבשלום פולק
מנהלת חזרות: מיכל אלמוגי
עיצוב תאורה: יואן טיבולי
איורים: רוני פחימה, שמרית אלקנתי, ושירז פומן.
תלבושות: סיון קנטי
רובוטיקה: צביק׳ה מרקפלד
עוזר כוריאוגרף: עוז מולאי