Skip to content

"מניפסטו", המיצב הקולנועי המרהיב עם קייט בלאנשט במוזיאון ישראל

אחרי שסחף אלפי צופים במוזיאונים המובילים בעולם ובהם בהמבורגר באנהוף בברלין, בגלריה הלאומית בפראג, ובארמורי בניו-יורק, "מניפסטו", מיצב קולנועי גדול ממדים, מרובה מסכים, ורב עוצמה של האמן יוליאן רוזפלדט מגיע לראשונה לישראל. התערוכה בשיתוף הגלריה הלאומית, ברלין. אוצרת: מירה לפידות. מוזאון ישראל, ירושלים 15.1.19 – 2.11.19

מזמן לא הרגשתי חווייה כל כך טוטלית בביקור במוזאון. הסיור בחלל החשוך בין 13 הדמיות השונות על מסכי הענק שמגלמת קייט בלאנשט, הוא לא רק סיור בחלל הגלריה של המוזאון אלא הוא גם שיטוט בתת מודע, וגם סוחף למחשבות פילוסופיות רבות שמעורר המיצג הרב מימדי הזה במוזאון ישראל.

כשאמנות וקולנוע חובקים ידיים

בראש ובראשונה מדובר כאן על קשר סימביוטי בין עולם האמנות הפלאסטית הקלאסי לבין אמנות הקולנוע שמתגלגל ונולד במאה העשרים ואחת. עולם האמנות הקלאסית, שרובו ככולו ציורים על מישור חזותי אחד כדו-מימד של אורך ורוחב, או פיסול שאמנם הוא תלת מימדי, שצריך להקיף אותו בתנועה כדי להכיל את הכוליות שלו.  ואילו היצירה מניפסטו מכניסה למוזאון מימדים חדשים ומחברת בין העולמות. מימדים כמו זמן, משך הסרטונים שבהם מושמעים התמלילים. מימד הקול. הצלילים שנשמעים. מימד החלל. הסיור בין המסכים השונים בגלריה. מימד התנועה: הכוריאוגרפיה ומסלול התנועה של המבקרים בתערוכה. זה לא רק ארט וידיאו…  זה הקולנוע עצמו שנכנס למוזאון ומשנה את צורתו…  אם דרך כוכבת הוליוודית מפורסמת כמו קייט בלאנשט. ואם דרך המדיום הקולנועי עצמו שמנסה לספר סיפור חזותי דרך חיבור בין קול, מילים, תנועה, גוף אנושי, טקסטים, וסיטואציות של סצנות קולנועיות, יחד עם חווייה אדריכלית של שיטוט במסלול מסויים בחלל של גלריה.

   מניפסטו כמו טיול סוריאליסטי בתוך חלום שדמותה של קייט בלאנשט אופפת אותך בהתגלמויות שונות מכל עבר. צילום אלי פוזנר למוזאון ישראל

ב – 15.1.19 נפתחה במוזיאון ישראל התערוכה "מניפסטו" של האמן הגרמני יוליאן רוזפלדט. השחקנית זוכת 2 פרסי האוסקר ושלושה פרסי גלובס הזהב, קייט בלאנשט, מגלמת בו 12 דמויות שונות, ובהן מורה, ברוקרית בבורסה, פועלת במפעל אשפה, פנקיסטית שיכורה, אלמנה נושאת הספד בהלוויה ועוד. המונולוגים בפיהן מבוססים על עשרות מניפסטים מכוננים של תנועות בולטות במאה ה-20, כגון דאדא וסוריאליזם, לצד כתביהם של יוצרי קולנוע ואדריכלים.

המיצב מתפרס על פני 700 מ"ר בחלל המוזיאון וכולל 13 מסכי-ענק בגודל 3.2 1.8X מטר צילום אלי פוזנר למוזאון ישראל

כשהקוביה הלבנה נבלעת לחור שחור

 תחת הקונצפט המינימליסטי של Less is More חלל הקובייה הלבנה  מאפיין את מרחב התצוגה באמנות המודרנית. מינימום של רעשים והפרעות. קירות ישרים צבועים בלבן. תאורה ומיזוג חבויים ומוסתרים. במקום קירות עמוסים ומגובבים ביצירות אמנות, מרווחים גדולים והרבה אוויר בין היצירות, שמאפשר התעמקות בכל יצירה בפני עצמה. את החלל המוזאלי של הגלריה הגדירו כקוביה לבנה. כזאת סביבה נייטרלית, נקייה ופשוטה, מוארת ומאירה, שמפנה את כל תשומת הלב אל יצירת האמנות ואינה מתחרה איתה.

במניפסטו שברו את הכלים. הקירות הלבנים של הקוביה הלבנה קרסו אל תוך עצמם, ונשאבו אל תוך חשיכה ועלטה. אל חור שחור אינסופי וחסר גבולות.


אחת הדמויות הדרמטיות במניפסטו. צילום: Julian Rosefeldt

בתערוכה מניפסטו, הקוביה הלבנה נעלמת. ג'וליאן רוזפלדט משנה את כל כללי המשחק. הקירות נצבעו בשחור. ומוקד האור היחיד שמאיר את החלל הוא האור הדינמי והמשתנה שיוצא מן המסכים המרצדים.   בחלל חשוך כזה נוצרת אווירה של חלום, שסוחפת את המבקרים אל מחוזות הלא נודע.

הגיגים פילוסופיים תוך כדי מחשבות על זהות

השיטוט בתערוכה מניפסטו כבר בשם שלה טומנת הבטחה פילוסופית, מעלה מחשבות על שאלות פילוסופיות קיומיות, אקזיסטנציאליטיות ומחזירה אותנו לשאלת זהות של הבלתי מובחנים אצל לייבניץ, איך יכול להיות A ולא-A, באותו דבר?… או אפילו אל הפילוסוף היווני הירקליטוס שטען "פאנטה ריי". הכל זורם. ושאדם אינו יכול להכניס את רגלו פעמיים לאותו הנהר, כי תוך שברירי שניה הנהר משתנה, המים הזורמים באותו מקום כבר מתחלפים, ועל כן אינו יכול להיות אותו נהר.

ההתבוננות בדמויות השונות שעוטה קייט בלאנשט בווירטואזיות מדהימה של שחקנית קולנוע ענקית, מקבצן זקן לבוש סחבות עם זקן מדובלל, ועד לאמא שסועדת עם בני משפחתה בארוחה ביתית, מעלות את הזכרון ליצירה הספרותית פילוסופית "מטמורפוזות" של המשורר הרומי אובידיוס שמתאר את גלגולי הצורה שעוברות הדמויות בסיפורים, ההופכות לבעלי-חיים, צמחים או חפצים דוממים, בסיפורים האפיים מיתולוגיים.

המטאמורפוזות של קייט בלאנשט ג'וליאן רוזפלד בעקבות אובידיוס במוזאון ישראל. צילום: Julian Rosefeldt

גלגול צורה נוסף הוא כשקולנוע הופך לאמנות. וכשאדריכלות ועיצוב חלל מספרים סיפור חדש על אמנות שמרחיבה את שעריה, ומשתמשת בכוכבי קולנוע, ובמדיום הקולנועי העשיר לצרכיה, ליצירת חווייה אסתטית חזותית מורכבת ורבת חושים.

קייט בלאנשט בשפת גוף נהדרת בדמות גבר, אולי הומלס. צילום: Julian Rosefeldt

ולאור ריבוי הזהויות שמתפרצות אלינו מן המסך, כשבפיהם בליל של קטעי מניפסטיים פוליטיים, חברתיים ואמנותיים, עולה מאליה השאלה מהי הזהות העצמית? וכיצד נבנית הזהות האישית וכיצד היא מושפעת מן הזהות הקולקטיבית, הקהילתית, האתנית, התרבותית, הדתית  והלאומית?  ואולי אפילו: מיהי קייט בלאנשט האמיתית?… ומהי זהותו של השחקן?… למה אנחנו בכלל צריכים את האמנות? את הקולנוע? את התרבות?… ובכלל…  ועד לשאלת השאלות העמוקה ביותר: האם אמנם אכן ישנה זהות אחת לכל אדם?… או שהשינויים שהוא עובר מרגע לידתו ועם ליום מותו, הופכים אותו בכל רגע לאדם אחר הנושא אותו שם?…

בלאנשט בתפקיד המורה שמלמדת את תלמידיה שגם העתקה יכולה להיות מקורית ויצירתית. צילום: Julian Rosefeldt

ובלית ברירה מגיעים להגדרה של אריסטו ההוגה של הקטגוריות שמגדירות ומחלקות את העולם לפי סוגי יש שונים , שהגדיר את היפה: ריבוי בתוך אחדות. ובפילוסופיה היפנית, שמאפיינת את המחשבה המזרחית אמר אבי תיאטרון הנו, האסתיטיקון היפני מוטוקיו זיאמי, שהושפע מתרבות היין והיאג הסינית, טען  שהדבר היפה כולל את הדבר עצמו וגם את ניגודו. כך לדוגמא השחקן הגבר שמגלם דמות של אישה, הוא השלימות במלואתה. מכיוון שאינך יכול להבין מהי אישה אם לא תגדיר אותה מתוך מושג הגבר…

ולמעשה התערוכה חובקת החושים החזקה והעוצמתית הזאת, באה וסותרת את הפילוסופיות המערביות הראציוניסטיות שגורסות שכל חיוב הוא שלילה. החשיבה הבינארית כי ברגע שהגדרת דבר אחד, באותו רגע גם הגדרת את מה שהוא לא. ויש כאן נסיון לפרוץ את גבולות האובייקטים, גבולות הזהויות העצמיות, גבולות המושגים המופשטים, דרך ההצבה המרתקת של מסכי הקולנוע הנמצאים באינטראקציה זה עם זה בחלל השחור השואב, שמאפשר נדידה בין זהויות, ופריצת גבולות האני תוך כדי שיכפולו יחד עם סימביוזה ויחסי תלות והשפעה עם הסביבה הקרובה והרחוקה שלו.

 

זהות כפולה: האדם כיצור אנושי וכבובה דוממת וחסרת רוח חיים סימבוליסטית שמייצגת אותו. צילום: Julian Rosefeldt


האמן יוליאן רוזפלדט נמשך אחר העוצמה וההשפעה של המניפסט – אותו טקסט יסוד, 'אני מאמין', הקורא לפעולה. הוא חיבר יחד קטעים מ-60 מניפסטים של תנועות אמנות, אדריכלות, מחול וקולנוע ליצירת 13 מונולוגים. באמצעות בחירה נועזת בדמויות, במצבים ובסביבות שבהם "נשתל" הטקסט, האמן מבקש לבחון את כוחם של המניפסטים ואת הרלוונטיות שלהם לזמננו.

 

כאלמנה בהלווייה . חיבורים בין חיים למוות. צילום: Julian Rosefeldt

"האמן קיבל שלוש החלטות עקרוניות שהופכות את 'מניפסטו' ליצירה משמעותית ומפתיעה כל כך: המונולוגים נאמרים מפיה של אישה, כל הדמויות מגולמות בידי שחקנית אחת, וכל הסצנות נטועות במציאות העכשווית" כך לדברי אוצרת התערוכה, מירה לפידות: "הדמויות שמגלמת קייט בלאנשט לעיתים תואמות את רוח המניפסט המקורי ולעיתים יוצרות עימו ניגוד חריף ואפילו קומי. כך לדוגמה, המונולוג שהושם בפי מורה המחלקת מבחנים לתלמידי בית ספר ומנחה אותם בציטוט ממניפסט של הקולנוען ג'ים ג'רמוש: 'שום דבר אינו מקורי. גנוב מכל מקום שמצית את הדמיון שלך'".

 

תמונות מהחיים: לווייה, ארוחה משפחתית, כתה בבית הספר, הוםלס נודד ברחובות. קופסה שחורה. צילום: אלי פוזנר למוזאון ישראל

פרופ' עידו ברונו ,מנכ"ל מוזיאון ישראל: "בעידן ההטעיה וההטעיה הכפולה, עידן ה'פייק ניוז' והאמת היחסית, התערוכה מעלה שאלות מהותיות על מעמדה של אמת אחת ועל היכולת של חזון אמנותי להניע לפעולה ולחולל שינוי. אני בטוח שהתערוכה שזכתה לעניין רב ברחבי העולם, תמשוך אליה כאן בישראל קהל מגוון ותעורר דיון ציבורי חשוב".

 

פיצול ושכפול של זהויות. צילום: אלי פוזנר למוזאון ישראל

התצוגה במוזיאון ישראל תלווה בחלק היסטורי עם מניפסטים מקוריים מאוסף המוזיאון.

קרדיט לתמונות:

יוליאן רוזפלדט, מניפסטו, 2015, הגלריה הלאומית הגרמנית, ברלין: רכישה בנדיבות ידידי הגלריה הלאומית, 2014 © Julian Rosefeldt and VG Bild-Kunst, Bonn 2019

 

 

 

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן