★★★★★
הקומדיה של מולייר עוסקת באדם, שלא יודע ולא רוצה לשקר. הוא שונא צביעות, חנופה ורכילות, ואנשים שמעגלים פינות. הוא רוצה את האמת בכל מחיר, גם אם היא כואבת. הוא מאמין באהבה ובחברות אמת. ואז הוא מגלה שהאישה שהוא אוהב, בוגדת בו. לכן הוא מיזנטרופ – שונא את כולם ואת החברה שבה הוא חי. הוא מוצא את עצמו בודד ומתוסכל.
המיזנטרופ הוא גבר שהולך לאיבוד דרך קירות ודרך הרצון שלו לשנות את העולם. גם ההצגה "המיזנטרופ" הולכת לאיבוד וגם אני הלכתי לאיבוד במהלך ההצגה הארוכה, כמעט שעתיים ללא הפסקה. מולייר כתב קומדיה, שיש בה אירוניה ומחאה חברתית, אבל בהצגה, שביים איגור ברזין הוותיק, אין כמעט זכר לקומדיה או למחאה או למשהו שיעורר עניין.
שמונה שחקנים צעירים מדקלמים את הטקסט המקסים של מולייר, שתרגם נתן אלתרמן. זה נשמע מלאכותי ולא אמין, ועל הבמה לא קורה הרבה מלבד דיבורים. אין דרמה, אין רעיונות בימוי, אין כלום כי לא היה כלום. ובעיקר – אין עבודה פשוטה ואמינה על הטקסט. מולייר רוצה לומר כמה דברים על החברה שלנו, על אידיאלים ואינדיווידואליזם, על קבלת האחר, על המסיכות שלנו בחיי היומיום. הוא לא רוצה שידקלמו אותו.
אני לא יכול לומר, שאין כאן ניסיון לעשות תיאטרון אחר. אבל למרות הכוונות הטובות, "המיזנטרופ" בתיאטרון תמונע היא הצגה שלא עושה כבוד למולייר, לא עושה כבוד לקהל ולא מבליטה את כישרונותיהם של השחקנים. כולם נראים שיצאו מאותו פס ייצור. והם לא באמת כאלה. בכל זאת אהבתי משהו אחד: את מוזיקת הרוק, שמכניסה קצב ורוח אחרת להצגה המנומנמת.