מאמר זה אינו חותר להוות טקסט אקדמי או מדעי אלא נולד מתוך השיח המיתי, על פי כליו ועקרונותיו, ואיננו שואף לכונן ויכוח המבוסס על עובדות היסטוריות, סטטיסטיות או אחרות.

מאמץ שווא הוא לשלול את המתח המתמיד המרחף על פני היחסים אשר בין היהדויות כרעיון לבין הטריטוריה של ארץ ישראל. טרם נעמיק בנושא נחוץ לציין כי מרחב זה עליו מדובר מובן ומוגדר היום כישות לאומית, אך בעבר נתפס כישות תיאורטית רעיונית אשר טרם התממשה או שאינה צפויה למימוש.
המתח הבולט בין ארץ ישראל לבין היהדויות מתחדש ללא הפסקה בחלוף הזמן ובמרחבים הגאוגרפים השונים, כמו כן הוא מושפע על ידי משתנים חברתיים, פוליטיים, תרבותיים או רוחניים. כל המשתנים הללו, בתוספת המרחב והזמן, הם המאפשרים התייחסות אל היהדות בלשון רבים, כאגודת ישויות מגוונות ולא כמערכת מונוליטית, אחידה וסטטית.

הפלורליזם והגמישות הן התכונות אשר איפשרו את הלכידות, את ההמשכיות ואת ההתפתחות של רצף המערכות הדתיות, התרבותיות ו/או הרוחניות ההן במשך ההיסטוריה. בנוסף ריבוי מערכות אלו הבטיחו את קיומה של האגודה עצמה בשלמותה יותר מאשר הרלבנטיות והעכשוויות שלה.
במהלך מאות שנים, יחסי הגומלין בין עמנו לבין המרחב הפיזי-גאוגרפי שאנו מכנים היום ישראל עיצבו את היהדויות, השפיעו בהתחדשות המערכות הקיימות שעברו, גם בתוך וגם מחוץ לגבולות דגם מדינות הלאום המודרני. בנוסף איננו יכולים ולרבות אינו משתלם לנו לשכוח שמרחב גאוגרפי זה היה והינו המוקד אליו עינינו, לבנו ושכלנו פונים במרדף אחר משמעות רוחנית ובחיפוש הטרנסצנדנטיות של האדם ושל היחיד. מדובר אם כן על מרחב אשר הינו בעל מרכיב פיזי שאין להכחישו אך, בו בעת, בעל אופי מופשט ולרבות אוטופי.
דוגמה בולטת לתפיסה הדואלית של ארץ ישראל, או אולי סימפטום או תוצאה, היא טביעת הרגל אשר הותירה את הרצון לחזור אל הארץ הזו בטקסט הליטורגי[1], רצון אשר יתממש בלבד לאחר מילוי מספר רב של תנאים ובוא ה׳׳גאולה׳׳. בולט גם מקומה של ארץ ישראל, המוגדרת לעתים כישות ממשית ולעתים כבלתי ניתנת להשגה, ביצירתם של חכמים גדולים כגון רבי יהודה הלוי. החכם הספרדי אשר חיבר את השיר המפורסם ׳לבי במזרח׳[2] ובחרוזים הוא משקף את תשוקתו למפגש הממשי עם הארץ אך בו זמנית מרמז על הקשיים ועל המכשולים למימוש תכניתו, נציין כי הוא אכן הצליח לעלות לארץ במשך חייו.

נשאלת השאלה ,מתי החל עמנו לפתח את התפיסה המפוצלת של המרחב כמציאות פיזית ומרכז רוחני ובו בזמן כמטרה בלתי ניתנת להשגה? הייתכן כי השאיפה האמיתית של מימוש הישות הלאומית התקיימה בד בבד עם המבט האוטופי, מבט אשר המסורת כפתה עלינו ועודדה לאמץ אותו כבר בעבר, מבלי שהאחד ישלול את השני? היש והמבט האוטופי עדיין תקף לאחר שהתממשה השאיפה הלאומית?
לגבי ההתפתחות של התפיסה האוטופית הקשורה לארץ ישראל ניתן לאתר את ראשיתה בין מילותיה של התורה. במהלך ההתרחשויות המתוארות בטקסט אנו פוגשים בהבטחת מתן ארץ כנען לאברהם, ליצחק וליעקב[3], הבטחה אשר התחדשה בכל דור והתממשה בזמנים שונים במשך הסיפור התנכי. אולם, למרות שעם ישראל נכנס לארצו בהזדמנויות שונות, כל פעם מחדש התרחשו שינוים, לעתים טרגיים, אשר אילצו את עמנו לצאת לגלות שבה התפתחה השאיפה לחזור למרחב הטריטוריאלי לפני שחווים שוב את הגירוש או נאלצים להגר. הפעם האחרונה בה הדבר התרחש היה עת חורבן בית שני, עם גלות אדום בתקופת שלטון הרומאים.

כתוצאה מהתרחשויות אשר ארעו במאה הראשונה של הספירה, מדרש ההלכה ולאחריו ההלכה עצמה קבעו מערכת יחסים ברורה מאד בין עם ישראל וארץ ישראל. המתח אשר נוצר ביניהם פותר בקביעת איסור מוחלט לניסיון להפוך את מצב הגלות, וככה נאלצנו כעם להישאר במצב לימינלי של שאיפה מתמדת, באוטופיה. התייחסותי כאן למדרש שלוש השבועות[4], אשר כלול בו האיסור המפורש להקים ריבונות עצמאית בארץ ישראל, וכן מתייחס כאן לתשובות הלכתיות של חכמי הדורות. תשובותיהם שיקפו את המתח בין הרצון לבין שמירת המבט האוטופי, בין מימוש החלום הציוני לבין הפנמת המציאויות הקשורות לקיום הגלותי. בהזדמנויות רבות מתח זה הוביל לייסוד שלטון השתיקה סביב הנושא, כפי שאנו יכולים להסיק מן העובדה שרמב׳׳ם לא ציין כלל את מצוות יישוב הארץ בספירת המצוות שלו[5]. ניתן לטעון כי שיטתו של רמב׳׳ם בהבחנת המצוות היא זו שהביאה אותו להתעלם מן הציווי ההוא, או אנחנו יכולים להפנות את מבטנו לכתובים האחרים שלו, כגון איגרות תימן, אשר בהם יש המזהים את הרמזים שלטענתם השאיר רמב׳׳ם ושהם קשורים ליישוב בארץ ישראל כחובה.

בעידן הנוכחי יש בין התיאורטיקנים והמחברים המפורסמים, כגון עמוס עוז זצ׳׳ל או א.ב.יהושוע יבדל"א, אשר הצהירו כי במשך אלפיים שנות גלות רוב הזמן לא היו מכשולים אשר עצרו או אסרו על התיישבות העם היהודי בארץ ישראל, ומוסיפים הם כי, להבדיל המחשבה רווחת, מצב זה התקיים כתוצאה של בחירה וולונטרית[6][7]. טענה זו היא סימן נוסף המלמד על יחסי הגומלין המורכבים הקיימים בין עם ישראל והמרחב הפיזי, על המתח בין הממשי לבין האידיאלי.

עם קום מדינת הלאום של העם היהודי לפני שבע עשורים, המתח בין היהדויות לבין השטח התחדש, התכוננו צורות חדשניות או אומצו עמדות העבר. היו קהילות אשר העדיפו להצמד למבט הישן אך נצחי, והזמינו את משתתפותיהן להימנע מלייצר כל קשר של השתייכות עם המדינה החדשה. אחרים בחרו להגן על הצורך הבלתי ניתן למשא ומתן לכנס את עם ישראל בשלמותו במרחב הטריטוריאלי הנחשק. אחרים, אולי הרוב, נלכדו בין שתי העמדות ולא אימצו לעצמן אף אחת מהן בשלמותה. האחרונים ניסו לשמור על התחייבותם כלפי עם ישראל אשר התגורר בתוך גבולות האזור המזוהה כיום כישראל בהקשר הגאופוליטי, ובו זמנית נשארו בערים ובמדינות בהן התגוררו אבותיהם ואמותיהם הממשיים.

ההתחייבות הבו זמנית עם מימוש השאיפה הלאומית ועם החזקת העמדות האוטופיות לגבי המרחב, העמידה את אלה אשר בחרו בעמדה זו במצב מאד מורכב. מחד גיסא הצהירו על תמיכתם הבלתי מעורערת להקמת ישות לאומית או מדינה עצמאית, בעוד שבחרו בלהחזיק ולהמשיך לבנות חוויה הוויתית יהודית אמיתית ומשמעותית מחוץ לגבולות המדינה החדשה. נקיטת עמדה זו היוותה הצהרה ברורה לוויתור על האיסור המסורתי ובו זמנית מעשה סרבני כלפי הכמעט ציווי אשר הורה להשתתף בפעילות בניית המרחב הלאומי ולהיות נוכחים בו. רבותינו וגם האורים של העבר כבר חזו כי מתח זה עלול היה להמשך, הם השאירו לנו מורשה נרחבת של כתבים בנושא, למרות שהם לא ידעו אם יוכל הדבר להתרחש בעתיד לבוא.
בין הדמויות הרבניות ניתן להבליט את דעתו של נחמנידס אשר, להבדיל הרמב׳׳ם, זיהה את הציווי ׳׳לרשת את הארץ׳׳[8]. רמב׳׳ן מצהיר על כך כי חובה על כל בן ישראל להתגורר בארץ הזו וקובע: "אם כן, היא מצוות עשה לדורות, מתחייב כל יחיד ממנו, ואפילו בזמן גלות, כידוע בתלמוד במקומות הרבה". יכולנו לחשוב שדרך הצהרה זו רמב׳׳ן מתנגד לדברי הגמרא בהקשר שלוש השבועות[9], אך נחמנידס הצליח לנסח את דעתו בדרך גמישה ורחבה כך שלא יגרום לעבור על הציווי ׳׳שלא יעלו ישראל בחומה׳׳. בידינו לראות כי בטקסט הרמב׳׳ן מתייחס למצווה זו, ליישב בארץ ישראל, כציווי ליחיד ונמנע מכל התייחסות לעם ישראל כחוליה בעשיית מלאכה זו.
בין התיאורטיקנים של המאות ה-19 וה-20 ניתן לציין את מבטו המעשיר של א. ד. גורדון, אשר בהתבוננותו על תפקידם של אלו אשר יבחרו שלא להגר למדינת היהודים הפוטנציאלית ברגע זה, טוען כי גם תושבי הגלות יחזקו את ׳׳גוף׳׳ העם מבלי שיצטרכו להתגורר במרחב הגיאוגרפי הנחשק[10]. בדרך הזו גורדון מנסה להצדיק את לגיטימיות החלטתם של הבוחרים שלא להתכנס אל תוך גבולות מדינת הלאום, וטוען כי השתתפותם במלאכה תתרחש מרחוק, בכך אפשר לראות גם בהם תוספת הלוקחת חלק בעבודת בניית ארץ ישראל מחדש, שעל פי דעתו כולם חייבים להשתתף בה.

איששנו עד כה את משמעות המתח אשר במרכז ההתבוננות שלנו במאמר זה כתופעה שאינה עכשווית בלבד, וכתוצאה מכך עולה השאלה – מהי מהות קיומנו מחוץ לגבולות מדינת היהודיים, כאשר מרחב זה שומר על המרכזיות שלו במערכת הערכים והאמונות שלנו כעם? כיחידים ואף כעם לא רשאים ולא יכולים להפנים כי קיומנו, מחוץ הגבולות אשר צוינו, הוא חלק מגורל טרגי ובלתי נמנע, וגם לא כלי תמיכה לרעיון או לשאיפה הלאומית.

ההוויה שלנו בתוך ומחוץ לתחומי מדינת ישראל היא בעלת משמעות אבסולוטית ואוטונומית בשני המרחבים, משמעות שהיא גם נושא למשא ומתן מתמיד ברמת הפרט והקולקטיב. עובדה זו דורשת לשמור על איזון העדין בין הדאגה לקהילות והישובים שלנו בעולם, מבלי להזניח את הגילוי המתחדש של מהות הוויתנו כקהילה ולקיים שיח על המשותף ועל השונה, על הקיבוצי והסינגולרי.
בו בזמן כאשר אנו מצהירים על קיום המתח המתמיד בין הזהות הלאומית והשהיה באתרים גיאוגרפים מרובים, נחוץ לזכור בכל עת כי פיזור זה איפשר את הרב גוניות ואת שמירת היהדויות. ללא ספק קיימות נוסחאות רבות שמנסות לענות לשאלות אשר הועלו כאן, מבלי להפחית בערכן, אחת מהן יכולה להיות דרישה לבצוע פיצול בין דת, תרבות ומציאות גאופוליטית, או בין אוטופיה, המופשטות והממוש, החומרי.
התורה מצהירה כי בראשית נבראו השמים והארץ[11], שתי ישויות, אחת ממשית ואחת שנראית בלתי ניתנת להשגה. שתיהן מתקיימות יחד ומקיימות יחסי גומלין בתוך מערכת סימביוטית וסינרגית, בלי לשלול אחת את השנייה ובמציאות בה משלימות אחת את האחרת. בנוסף המסורת היהודית שלנו מזהה שבעים אומות בעולם[12], שבעים היו בני ישראל אשר ירדו מצריימה[13], שבעים שמות לירושלים ושבעים פנים לתורה[14]. עם ישראל חי עם שבעים האומות, ובינן. הפלורליזם הפרשני של התורה מאפשר את ההישרדות של מגוון רחב של דעות ויחסיי גומלין עם הארץ הנחשקת. ארץ ישראל, כפי שירושלים, נמצאת במרכז ההוויה היהודית ועימה אנו מקיימים מערכת יחסים ושומרים על שיח מחייה אשר דרכו אנו מכוננים את הזהויות שלנו ואת היהדויות שלנו.

הכותב, אליהו פרץ, הינו רבה של קהילת סיני בתל אביב.

[1]  בתפילת העמידה אנחנו לא רק פונים ומתפללים לכיוון ירושלים אלא שישנן גם התייחסויות ממושכות, פחות או יותר ישירות, לחזרה לארץ אבותינו ואמותינו ולבנייה מחדש של מערכות הארגון והמבנים הממשיים.
[2] שיר אשר נכלל בקובץ שירי ציון של רבי יהודה הלוי.
לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב  / אֵיךְ אֶטְעֲמָה אֵת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֵיךְ יֶעֱרָב
אֵיכָה אֲשַׁלֵּם נְדָרַי וֶאֱסָרַי, בְּעוֹד / צִיּוֹן בְּחֶבֶל אֱדוֹם וַאֲנִי בְּכֶבֶל עֲרָב
יֵקַל בְּעֵינַי עֲזֹב כָּל טוּב סְפָרַד, כְּמוֹ / יֵקַר בְּעֵינַי רְאוֹת עַפְרוֹת דְּבִיר נֶחֱרָב.
[3] ע׳׳פ בראשית י׳׳ג, י׳׳ד-ט׳׳ו. בראשית ט׳׳ו, י׳׳ח-י׳׳ט. בראשית י׳׳ז, ד׳-ח׳. בראשית כ׳׳ו, ג׳-ד׳. בראשית כ׳׳ח, א׳-ד׳. בראשית כ׳׳ח, י׳׳ג-ט׳׳ו. בראשית ל׳׳ה, ט׳-י׳׳ב. בראשית מ׳׳ו, ג׳. בראשית מ׳׳ח, ג׳-ד׳.
[4] "אחת שלא יעלו ישראל בחומה, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את אומות העולם שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי". (תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ק"י – דף קי"א)
[5] ע׳׳פ ספר המצוות של רמב׳׳ם.
[6] א.ב. יהושע  (2003). המהפכה הציונית – האם יש לה המשך?. יהדות חופשית, גיליון 26-27.
https://www.hofesh.org.il/freeclass/zionut/zionist_revolution.html
[7]  עמוס עוז (2018), הרצאה "כל החשבון עוד לא נגמר" בסדרת ההרצאות של אוניברסיטת תל אביב "הרעיון הציוני לגווניו".
https://www.youtube.com/watch?v=Pqrd4c8ZT1E
[8] "אם כן, היא מצות עשה לדורות, מתחייב כל יחיד ממנו, ואפילו בזמן גלות, כידוע בתלמוד במקומות הרבה". (הוספות הרמב"ן לספר המצוות של הרמב"ם מצוות עשה ד')
[9] ראה – תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ק"י – דף קי"א.
[10]  "שואלים: מה עבודת התחייה בגולה? אותה העבודה אשר בארץ-ישראל, רק, כמובן, בצורה מתאימה.  העבודה בשביל ארץ-ישראל בארצות הגולה היא עבודה חלוצית, עבודה להכשרת החומר האנושי והכוחות המתאימים עם הכנת האמצעים הדרושים להתיישבות תכופה בארץ-ישראל.  אבל יש עבודה של תחייה גם בעצם המקומות שבני עמנו נפוצים שם, וגם היא עבודה חלוצית, אם כי לא בשביל ארץ-ישראל דווקא. עבודה של תחיית הרוח עם הגוף על ידי עבודת כפיים, בעיקר עבודת האדמה, העבודה בתוך הטבע, תחיית העצמות הלאומית, ועבודה של תחיית ההכרה, המחשבה והיצירה הלאומית – תחיית הלשון העברית בדיבור ובמחשבה, תחיית לבושה העצמי של העצמות הלאומית." (עבודת-התחייה בארצות-הגולה א׳ ד׳ גורדון)
[11] "בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית א', א').
[12] על פי ספירת חכמינו הנשענת על רשימת צאצאי נח אשר מופיעה בבראשית פרק י׳.
[13] "וּבְנֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר יֻלַּד לוֹ בְמִצְרַיִם, נֶפֶשׁ שְׁנָיִם. כָּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה, שִׁבְעִים:" (בראשית מ"ו, כז)
[14]  ביטוי אשר טבע רבנו אבן עזרא במבוא לפירושו לתורה.