הספר "על מלחמה וסקס: דמיון מוסרי בישראל של היום" כולל שלושה מאמרים שכתבו ניטה שוחט, דיוויד ברומוויץ' ויואב רינון, שהחוליה המחברת בין שלושתם הוא השימוש במונח "דמיון מוסרי". דמיון מוסרי הוא, בהפשטה, היכולת לדמיין את הבלתי מתקבל על הדעת, לחשוב על הזולת ועל עצמנו ללא תיוגים או זהויות באופן כזה שלא נוכל להכיר את עצמנו. דמיון מוסרי לכן מאפשר לנו לדמיין את עצמנו ברשת של מערכות יחסים שכוללת את אויבנו. משכך, קובע ברומוויץ', "הדמיון המוסרי נראה לי אפוא כחלק בלתי נפרד מהחירות שמתאפשרת במסגרת כל חברה".

הרעיון שעומד במרכז הספר הוא טיפוח של הדמיון המוסרי באמצעות יצירות ספרוּת. כפי שכותבת שוחט, היכולת להפעיל דמיון מוסרי היא פוטנציאל גדילה שניתן לטפח או להזניח. הפרק הראשון בספר הוא מאמרה של שוחט על הרעילוּת של תרבות הלוחמים, כלומר מיזוג של מטרות צבאיות, מדיניות ודיפלומטיות לכדי נרטיב שליט אחד שמוביל לתוצאה בלתי נמנעת של מלחמה. העיון במונח זה נעשה דרך מחזותיו של שייקספיר וכמובן המצב המלחמתי המתמיד של ישראל והפלסטינים; הפרק האחרון הוא מאמרו של רינון על קומדיית האונס, קרי הקומדיות בעת העתיקה שיש בהן מוטיב של אונס, וכן בתרבות הישראלית של היום; בין לבין ישנו תרגום של רינון לחלקים מספרו של ברומוויץ', "דמיון מוסרי".

כשקראתי את הספרון הזה, נזכרתי בסוגה הספרותית "עלוני שבת", הנפוצה בציבור הדתי. עלוני שבת הם מעין עיתונים קטנים, עשויים מנייר כרומו משובח, המחולקים בבתי הכנסת בשבתות. עם השנים עלוני השבת פרצו ימה וקדמה והרחיבו את גבולותיהם עם מדורים שונים, כמו ראיונות עם סלבריטיז דתיים או פרסום שו"ת SMS, קרי שאלות ששולחים אנשים שונים לרבנים, והמענה להן; אבל הרעיון הבסיסי בעלוני השבת הוא חיבור ישיר ואינטנסיבי שבין פרשיות השבוע וסיפורי התורה ובין אירועים אקטואליים. ומכיוון שיש עלוני שבת של דתיים ימניים/ שמרניים וגם דתיים שמאלנים/ ליברליים, כל תת-מגזר לש את פרשת השבוע כדי שתתאים למסר אותו הוא ביקש להעביר. וכבר אמרו חז"לנו על התורה, "הפוך בה והפוך בה דכולה בה", רוצה לומר: עם מעט גמישות פרשנית, ניתן למצוא בתורה הד לכל דעה שתרצה.

"על מלחמה וסקס" הוא למעשה עלון שבת מכובד ושמן. כמו אביו הרעיוני, גם "על מלחמה וסקס" מבקש לקחת טקסטים עתיקים מאוד ועושה אותם קרדום לחפור את רעיונותיהם הפוליטיים של כותביו: "מקבת" נאגד מיד עם מבצע "עמוד ענן" מ-2012, מרוואן ברגותי משודך למחזה "כטוב בעיניכם", והאונס ב"אלנבי 40" מספטמבר 2015 נקשר למחזות מן המאה הרביעית לפני הספירה וצפונה.

הקשר ההדוק, הדוק מדי, שבין הטקסטים הקנוניים הללו לאירועים פוליטיים ספציפיים הוא בעיניי ההפך מהליך שמעודד דמיון; זה הליך אינדוקטרינרי שמצמצם, שלא לומר מכתיב, את אפיקי הדמיון והמחשבה. אני מסכים עם הכותבים כי ניתן ואף רצוי לטפח דמיון מוסרי באמצעות יצירות ספרות, אולם בכדי שהדבר ייעשה נדרש לשמר את הפער בין העבר להווה, פער שבתוכו יוכל הקורא לחשוב.

גם לגופו של עניין, הניתוחים של שלושת הכותבים לא משכנעים בעיניי. כך למשל רינון מבקש כאמור לקשר בין האונס הקבוצתי באלנבי 40 לבין תת-ז'אנר במחזות שנקרא קומדיית האונס. רינון מכלה את כוחו בניתוח מדוקדק של המחזות מיוון ורומא העתיקות, וכאשר הוא מגיע לתיאור של האונס באלנבי, נגמר לו הסוס; למעט עמידה על כך שהאונס צולם והופץ ברשת, אין ולו בדל של ניתוח האונס או של המדיה וגם הוויראליות מעט מוחמצת; ובעיקר, אין הסבר מה מותר האונס באלנבי 40 מכל דיווח חדשותי על אונס בעידן האינפוטיינמט (infotainment), הבידור-מידע, שבו החדשות הן אמצעי בידור שבמידה רבה "חוגגות" אונס או מעשה אלימות אחר? ואם תאמר כי החדשות מציגות את האונס באופן ביקורתי, הרי גם לשיטתו של רינון קומדיית האונס כוללת ביקורת על מעשי האונס.

הספר, ובעיקר הפרקים של שוחט וברומוויץ', כולל מספר מונחים תיאורטיים מעניינים, כמו הצללת-צד או תקווה רדיקלית. הפרק של ברומוויץ' הוא המעניין בעיני מבין שלושתם. פרק זה מביא כאמור קטעים נבחרים מספרו של ברומוויץ', ועומד בין השאר על התפתחות המושג "דמיון מוסרי".

ועדיין, ישנה עמימות מסוימת שאופפת את הפרק של ברומוויץ'. ספק בגלל שמדובר במאפיין של הכתיבה הפוסטמודרנית, ספק בשל כך שהתרגום מביא רק חלקים מתוך הספר – התרגום מחזיק כ-25 עמודים, בעוד הספר המקורי מפרנס כ-350 עמודים – הכתיבה של ברומוויץ' חסרה קו מחשבה קוהנרטי, טיעון עקבי וסדור. לפרקים, הקריאה בפרק זה דמתה בעיניי לפרופסור שיכור שבעודו בגילופין ממלמל קרעים של נאומים גאוניים. אבל אם כבר ישבתי בדד בבר, לפחות לשבת ליד אדם מרתק.

על מלחמה וסקס: דמיון מוסרי בישראל של היום • ניטה שוחט, דיוויד ברומוויץ' ויואב רינון • הוצאת הקיבוץ המאוחד • 2017 • 124 עמ'