שלום הוכבאום היה זה שעצר את הטנק הסורי בשערי קבוצת דגניה א' במלחמת העצמאות. או כך לפחות הוא טוען. אלא שרב-סרן דוד זרחיה (דוידסקו) טוען שהוא זה שעצר את הטנק, וכך גם יכול להעיד ברוך (בורקה) בר-לב. שלושתם יכולים להישבע כי לולא זרקו בקבוק מולוטוב על הטנק, דרכם של הסורים לכיבוש צפון הארץ הייתה פרוסה ופרוצה. לעומת זאת, יצחק עשת טוען שהוא הכניע את הטנק – אותו טנק – באמצעות פגז של מטול נגד טנקים מסוג פיאט. עם אותו סוג של מטול, שלמה אנשל מספר שהוא זה שגבר על הטנק. אז מי מהם צודק?

כמו שנדרש מספר מעולה, הספר "הטנק" של אסף ענברי לא עונה על השאלה; להפך, הוא רק עושה בלגן בבלגן. הספר מביא את סיפוריהם של חמשת האנשים שטוענים כי הם אלו שהכניעו את הטנק. הוא אינו מתמקד דווקא בגרסאותיהם אודות הקרב בדגניה שבו עצרו את הטנק, אלא מראה כיצד אותו קרב כונן לא רק את המיתוס אודות עצירת הטנק בדגניה, אלא גם את חייהם האישיים: לחלק, התהילה שזכו לה או שנגדעה מהם הנתיבה את הבחירות השונות בחייהם; לאחרים, סיפור הקרב בדגניה הוריד אותם ביגון שאולה.

"הטנק" הוא ספר פרוזה שכתוב ביד אמן. ענברי מספר את סיפור חמשת הגיבורים בתמהיל מדויק של אירוניה ואמפתיה. כבן המקום (ענברי נולד בקיבוץ "אפיקים" שבעמק הירדן ומתגורר כעת בדגניה ב') הוא מביא את הסיפור מבעד לעיניהם של גיבוריו, אך מצליח לתפוש מהם את המרחק הנדרש באופן שמעצים את האמינות וההנאה מתפישתם.

פרט לכך שמדובר בספר פרוזה מהנה, ומעבר לכך שהספר חופר באחד הפצעים של מלחמת העצמאות ובכך מרחיב את הידוע על המלחמה, "הטנק" הוא בעיניי ספר היסטורי-מתודולוגי שיכול ורצוי כי יילמד בחוגים להיסטוריה באוניברסיטאות. חמשת הגרסאות המובאות בספר לשאלה מי עצר את הטנק מראות כיצד אין היסטוריה אחת, וכי ניתן לספר את ההיסטוריה מזוויות שונות.

לכאורה מדובר בתובנה ידועה, שהרי בעידן הנוכחי הפריזמה הנרטיבית לתפישת המציאות, בוודאי לזו ההיסטורית, היא הפריזמה השלטת; "אין אמת, יש נרטיב". אלא שבהפוך על הפוך, התפשטותה של הפריזמה הנרטיבית כמו אש בשדה קוצים, היא חיבוק דב שהביא להחלשתה. בעידן שבו "הכל פוליטי", הפריזמה הנרטיבית של המציאות נשבתה בידי הפריזמה הפוליטית באופן שהקליש אותה, וכך הביא לזלזול בה. אם למשל צד אחד יאמר שהציונות היא מפעל קולוניאליסטי, במקום שהדבר ייתפש כעיבוי התפישה ההיסטורית, הצד שכנגד פשוט יבטל את הדעה הזו, ואף יבטל את הצורך להבין "מהי האמת", או "מהן האמיתות" – וכפועל יוצא מכך כל הדיסציפלינה ההיסטורית תצא נפסדת.

ולכן בעיניי לספר "הטנק" יש חשיבות עצומה להנחלת ההיסטוריה. מעבר לכך שמדובר בספר מרתק ומהנה ושענברי מצליח לספר את הסיפור בכישרון רב, ובוודאי מעבר לכך שלא מדובר בספר מתודולוגיה עב-כרס ועמוס ציטוטים ואסמכתאות – ענברי מצליח לנטרל יפה, באופן יחסי, את המוקש הפוליטי מהסיפור, ולהראות כי ריבוי התפישות של ההיסטוריה רק מעשיר אותה. לו היה ענברי מביא לכאורה גם את הסיפור מן הזווית של מפקד הטנק הסורי, בעיניי הדבר היה מחליש את האופן שבו הסיפור יכול לקנות שביתה בלב הקוראים.

יתרה מזו: המינון המדויק של הבאת חמשת הסיפורים מוסיף אמינות לסיפור: לו מדובר היה בשתי גרסאות בלבד, הקורא היה אומר כי אחד מהם משקר; לו דובר היה בעשר גרסאות, זה היה נראה כמו בלוף. חמשת הסיפורים, והאופן המעובה שבו הם מסופרים – וכמובן שמעל הכול שורה הבוקה ומבולקה של מלחמת העצמאות – מחזקים אצל הקורא את התחושה שכולם צודקים.

אני יכול להבין מדוע ישנה חשיבות, גם מבחינה מדעית-אוניברסלית וגם מבחינה אישית-אפיסטימולוגית, לדעת מה "האמת", או "מה באמת קרה". אולם גם אם נקבל זאת, "הטנק" הוא אינו ספר היסטוריה; הוא ספר פרוזה שנועד להעשיר את הקורא. ובתור שכזה, הוא עושה זאת מצוין.

הטנק • אסף ענברי • הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד • 2018 • 271 עמ'