הזעקה השחורה של מיכל ממיט וורקה

המבט של האשה השחורה בדיוקנאות העצמיים הקיף אותי מכל עבר כשנכנסתי לחלל הגדול בבית האמנים שבו מוצגת התערוכה "נזורי" של מיכל ממיט וורקה, כלת פרס מירון סימה בבית האמנים בירושלים. לאט לאט קלטתי שזו אותה הדמות שמשתקפת מן התמונות. מישהי שמנסה להגיד משהו דרך השתיקה האילמת והצבעונית שעל הקנבס. החווייה הזאת הזכירה לי במעט את הפעם הראשונה במוזאון ואן גוך מול הפורטרטים העצמיים שלו, כשעמדתי המומה מול הקווים ומשיחות המכחול העזות שהתפרצו מן התמונות עזות המבע. וורקה הבוגרת האתיופית הראשונה של שנקר, מביאה לסצנת האמנות הישראלית משהו אחר. היא מציירת רק דמויות שחורות.

הזעקה השחורה של מיכל ממיט וורקה

המבט של האשה השחורה בדיוקנאות העצמיים הקיף אותי מכל עבר כשנכנסתי לחלל הגדול בבית האמנים שבו מוצגת התערוכה "נזורי" של מיכל ממיט וורקה, כלת פרס מירון סימה בבית האמנים בירושלים. לאט לאט קלטתי שזו אותה הדמות שמשתקפת מן התמונות. מישהי שמנסה להגיד משהו דרך השתיקה האילמת והצבעונית שעל הקנבס. החווייה הזאת הזכירה לי במעט את הפעם הראשונה במוזאון ואן גוך מול הפורטרטים העצמיים שלו, כשעמדתי המומה מול הקווים ומשיחות המכחול העזות שהתפרצו מן התמונות עזות המבע. וורקה הבוגרת האתיופית הראשונה של שנקר, מביאה לסצנת האמנות הישראלית משהו אחר. היא מציירת רק דמויות שחורות.

בסצינת הפתיחה של הסרט "ואן גוך: בשערי הנצח", רואים את וינסנט ואן גוך בשדה שמבקש מרועה כבשים בפרובאנס לצייר אותה. והיא די המומה שואלת: אותי? לא מבינה בדיוק מה כל כך מעניין בה, ומתבוננת בתימהון באיש המוזר שהביע בקשה שהיא תהיה המודל שלו לציור בטבע. בסיור העיתונאים שנערך השבוע בבית האמנים בירושלים, סיפרה האמנית מיכל ממיט וורקה, כלת פרס מירון סימה, שכשהיא רואה ברחוב דמות מעניינת, היא פונה אליו ומבקשת לצייר אותו…

"ללא כותרת" . מיכל ממיט וורקה בדיוקן עצמי בתערוכה נזורי בבית האמנים. צילום: סיגל גליל

את הסיור מעורר ההשראה הנחתה בידענות ובבטחה רותי צדקא מנהלת בית האמנים, שמזניק לקדמת הבמה אמנים עלומים. אמנם הסיבה לכינוס העיתונאים היתה השקה של 4 תערוכות חדשות של אמניות מצויינות, אבל את הלב גנבו הציורים של מיכל ממיט וורקה שצופנים סוד ומביאים ניחוחות מאפריקה לחללי הגלריות והמוזאונים בארץ.

האמנית מיכל ממיט וורקה צילום: עדי ברנדה. הצילום באדיבות האמנית

מיכל ממיט וורקה- זוכת הפרס לאמנות חזותית ע"ש מירון סימה לשנת 2019  בתערוכה נזורי (ציור)

אוצרת: שלומית ברויר

בתערוכה החתרנית שנראית במבט ראשון כמו אמנות נאיבית, או איזו אידיליה פסטורלית מסתתרת הזעקה השקטה של הקהילה השקופה, קהילת עולי אתיופיה בישראל. הציור אולי מכמיר הלב בזעקתו "מחכה לאברה מנגיסטו"  מסתתר דווקא בחלל הקטן יותר של הקומה השניה בבית האמנים.

"מחכה לאברה מנגיסטו" מיכל מממיט וורקה צילום בתערוכה : סיגל גליל

יאלו מנגיסטו, אחיו של אברה, הצהיר שהוא מאוכזב מהמדינה: "זה יותר מגזענות, אני קורא לזה 'בלאקשמיות'. אני בטוח במיליון אחוז שאם הוא היה לבן לא היו מגיעים למצב כזה". (מקור הערך "אברה מנגיסטו" ויקיפדיה).

דומה שהאמירה הזאת זועקת מכל ציוריה של ממיט וורקה, שכל הדמויות שמופיעות בציוריה הן שחורות. מיכל, הציירת ממוצא אתיופי, שעלתה לארץ בגיל שנתיים עם אמה במבצע משה, מסבירה את הבחירה שלה להעלות לתודעה דרך הציור גם את האוכלוסיות השחורות שחיות בישראל, שבדרך כלל הן שקופות. עבודותיה בסגנון ציור פיגורטיבי ריאליסטי, מבטאות את תחושתה ביחס להתנשאות הרוב הלבן השולט בארץ ל"אחר" ובמקרה הספציפי של העולים מאתיופיה, הבולטים בעורם השחום, או למהגרים השחורים האחרים שהגיעו לכאן מאפריקה, שמצבם אפילו חמור יותר. בציור שלה היא מחדדת שאלות על זהות אתנית ומעמדות חברתיים.

יושבת ומחכה לאברה מנגיסטו... הנעדר השבוי על ידי החמס. פרט מתוך הציור. צילום: סיגל גליל

בציורים הצבעוניים והנעימים לעין שלה תמיד יימצא איזה שהוא פריט ויזואלי או טקסטואלי המתייחס למסורת האתיופית שהיא מייצגת; בין  אם זה פריט לבוש בצורת בגדים, בדים, צעיפים וטקסטילים אתיופיים, או דרך מילים שהיא שותלת בציור, שחושפות מעט מן המשמעות הנסתרת שהיא טומנת בו.  מילים כמו Ebra, או Police, במקומות נייטרליים יותר, טוענות את הציורים במתח ובתיסכול של בני העדה על הסטיגמות שהולבשו עליהם וההתנשאות הגזענית הישראלית.

קריאה פוליטית וביקורת החברה הישראלית על ההפלייה בשחרור הנעדרה האתיופי. ממיט וורקה שותלת טקסטים שמובילים לפענוח הצופן והבנת המסר הטמון בציור הצבעוני. פרט מן הציור "מחכה לאברה מנגיסטו" צילום: סיגל גליל.

הנושא הסטודיו של האמן הוא חביב על אמנים רבים. ואן גוך, צייר את החדר של האמן מספר פעמים, כמו גם את הבית הצהוב בארל, שהיה אמור להיות קומונה של אמנים שהוא חלם להקים במידי שבפרובאנס.

ממיט וורקה מציירת את הסטודיו שלה בתל אביב. וחושפת משהו מן האינטימיות בחלל העבודה הפרטי שלה. כוך קטן ולבן, אולי חדר אמבטיה בדירה, במרכזו אסלת שירותים מכוסה. כן ציור, פלטה של צבעים, , כמה לוחות של בדי ציור מתוחים, גבר שחור עומד וילד שגבו אל המתבונן,  שרפרף בצורת קוביה ירוקה, כמה סלים צבעוניים מונחים מפוזרים בחלל המכילים חומרי ציור, זר פרחים זרוק על הרצפה, ספק אמיתיים ספק מפלאסטיק, וצעיף אתיופי לבן מעוטר בקצותיו בפסים צבעוניים, שנראה תלוי על מתלה המגבות, אך מבט מעמיק יותר מגלה שזהו לוח שעליו מתוח קנבס לציור.

"הסטודיו שלי", הסטודיו של האמנית מיכל ממיט וורקה, צילמה בתערוכה סיגל גליל
הסטודיו שלי דיון עצמי סימבולי של האמנית

בית האמנים ירושלים ועמותת מירון סימה העניקו את הפרס לאמנות חזותית ע"ש הצייר מירון סימה לציירת מיכל ממיט-וורקה. הפרס כולל מענק כספי בסך 20 אלף שקל ותערוכת יחיד בבית האמנים בירושלים, שנפתחה ב-16 במרץ 2019.

הפרס, המוענק אחת לשנתיים, יועד בפעם החמישית ליצירה בנושא "דיוקן יחיד, דיוקן רבים". חברות ועדת הפרס היו : טלי בן-נון, אוצרת עצמאית; אלן גינתון, אוצרת אמנות ישראלית; שרון פוליאקין, אמנית וראשת התוכנית לתואר שני באמנות, אוניברסיטת חיפה.

מיכל ממיט וורקה. דיוקן עצמי של האמנית כציירת. צילום מהתערוכה: סיגל גליל

וכך נימקו חברות וועדת הפרס את בחירתן במיכל ממיט וורקה : "מיכל ממיט וורקה מייצגת דור חדש של אמנים ממוצא אתיופי, העוסקים לא רק במסורת העדה, אלא נותנים נראות לסוגיות חברתיות הקשורות במאבק על התקבלותם, זהותם ושייכותם של בני העדה האתיופית כחלק אינטגרלי מהחברה הישראלית. קולה האישי של וורקה – כאמנית, כאישה וכאידיאליסטית, המפלסת את דרכה בחברה הגמונית וסטריאוטיפית – הוא גם קולו של קולקטיב מודחק, מיעוט מושתק. היא מודעת לכוחה כאמנית המגיבה לרוח הזמן, למקום, ולקונפליקטים בשיח התרבותי, החברתי, הפוליטי והאמנותי.

פרט מתוך ציור ובו דיוקן עצמי עם שמלה אתיופית ותיק וורוד. צילום: סיגל גליל

העושר הצבעוני והמבע החד המאפיינים את ציוריה הפיגורטיביים, יוצרים חיבור מקורי ומזוקק בין יופי, אהבה ומסורת, לבין אמירה ביקורתית אותה היא שותלת בתוך הציורים באמצעות שילוט חוצות, תמרורי תנועה או במתן כותרות רבות-משמעות. וורקה אוספת את מושאי הציור שלה בשיטוט יומיומי, שגרתי, בתל אביב. היא מתבוננת באנשים, בבתים, בגינות ציבוריות ומציירת בעיקר דיוקנאות ונוף עירוני תוך שיבוץ דמויות בנות העדה האתיופית ודמותה שלה.

"איש בלתי נראה". צילום: סיגל גליל

"לדוגמה: דיוקן איש כהה עור נקרא 'איש בלתי נראה' (2017); בציור העוסק בחרם שהטילו יקבי ברקן על עובדים יוצאי אתיופיה 'מטעמי כשרות' מציץ בקבוק יין מאחורי כתף האמנית ונקרא 'יין ברקן מאחורי השחורים' (2018); בציור מהתבוננות על רחוב תל-אביבי ובניין באוהאוס טיפוסי שותלת האמנית שלט עם הכיתוב 'רחוב אדיס-אבבה' (2018); כשהאמנית שותלת בנוף התל-אביבי 'הלבן' את התת-מודע הקולקטיבי של בני העדה האתיופית, היא עושה זאת, לדבריה, 'נגד השכחה', ובאותה נשימה גם מכריזה 'העיר שלנו גם'.

אשה עם שרשים, בכל ציור מוטמן פריט מסורתי המסמן או מייצג את העדה האתיופית. מיכל ממיט וורקה בדיוקן עצמי עם צעיף אתיופי מסורתי. צילום מהתערוכה: סיגל גליל

"וורקה אוספת את מושאי הציור שלה בשיטוט יומיומי, שגרתי, בתל-אביב. היא מתבוננת באנשים, בבתים, בגינות ציבוריות, ומציירת בעיקר דיוקנאות ונוף עירוני.

"יין ברקן מאחורי השחורים", מיכל ממיט וורקה, 2018, אקריליק על קנבס

בכל עבודותיה משובצות דמויות כהות עור – עובד זר מאפריקה שהאמנית הכירה בבית-קפה שבו עבדה; עוברי אורח אקראיים שביקשה לציירם; מכרים או זרים בני העדה האתיופית; ודמותה שלה (לרוב עם סממנים מסורתיים). עבודותיה יוצרות קולאז' רב-תרבותי המתגבש לכדי דיוקן אנושי וחומל המרכיב את השלם – דיוקן יחיד-דיוקן רבים".

תמונות בתערוכה "נזורי". כל הדמויות בציורים הם דמויות של שחורים. צילום: סיגל גליל

אודות האמנית מיכל ממיט וורקה

מיכל ממיט-וורקה, היא אמנית ישראלית ממוצא אתיופי שחיה ויוצרת בתל אביב. היא  נולדה בשנת  1982 היא אמנית וציירת ישראלית, שעלתה לארץ מאתיופיה בגיל שנתיים עם אמה במסגרת מבצע משה, וגדלה בנתניה. וורקה היתה הסטודנטית האתיופית הראשונה במכללת שנקר והיא בוגרת המחלקה לאמנות במכללה. את השכלתה הציורית היא הרחיבה בלימודי ציור אצל ישראל הירשברג וארם גרשוני.

עבודותיה זכו לתשומת לב הביקורת. כבר בתערוכת הבוגרים של שנקר בשנת 2013 סימנה מבקרת האמנות של עיתון הארץ גליה יהב  את עבודותיה של ממיט-וורקה כ"ציור במסורת הריאליזם החברתי החדש".

ממיט-וורקה הציגה בתערוכות הבאות: היא השתתפה בתערוכה  קבוצתית בוינה.  במאי 2017 היא הציגה  את תערוכת היחיד  שלה "I'm Black and I'm Proud" בבית האמנים בתל אביב.  בינואר 2018 היא השתתפה בתערוכה הקבוצתית האורבנית "סטייל סיטי" שעסקה בהשתנות המרחב האורבאני ודרכי ההתבוננות והיצירה של האמן על האדם והנוףוהנוף העירוני סביבו. בינואר 2018 השתתפה ממיט-וורקה בתערוכה "נקודת זכות" שהוצגה במוזאון ארץ ישראל מטעם עמותת הרוח הישראלית, תערוכת מכירת אומנות למען בני נוער בסיכון.  בתערוכה הוצגו פורטרטים של אנשים ממוצא אפריקאי, רובם מאתיופיה, מישירים מבט אל המתבונן, ומעט מרחבים אורבניים, שממיט-וורקה מפנה אליהן. ביוני  2018 היא השתתפה  בתערוכה הקבוצתית "70 שנה: פרט מדינה" במסגרת אומניות סדנא לאומנויות יהודי אתיופיה.

שיח גלריה על תערוכתה נזורי ייערך ביום שלישי, 16.4.19 בשעה 18:00

 ***

נגה גרינברג / עד שיאסף החול  תערוכת הצילום של נגה גרינברג

אוצרת: יעל רוכמן

שם התערוכה מתייחס לרגע בו יום החול נאסף ומתחילה השבת. איסוף של חול הוא בדיוק מעשה המנסה להקנות לסתמי וחסר הייחוד, מעמד של יחיד מסוגו, יקר ערך, הצילום של נגה גרינברג פועל באופן דומה מאוד.

נוגה גרינברג , קצרין, 2014, צילום צבע

הצילומים בתערוכה צולמו בפילם והם חלק מפרוייקט מתמשך שגרינברג עסוקה בו בשנים האחרונות. בשבתות שהיא מבלה עם משפחתה הרחק מהבית, הם לנים בבתי משפחות שנסעו אף הן לבלות את השבת מחוץ לבית. רגע לפני שנכנסת השבת היא מצלמת את המעון הזמני.

 הרגע הזה, לפני שקדושת השבת תאסור על פעולת הצילום, הוא רגע של אור יקרות נמוך שחודר לבתים, זהוב. המבט שלנו תלוי באוויר וכלוא באלומת האור כמו דגיגוני האבק ששוחים באור הזוויתי של בין ערביים. אנו לא זוכים למבט רחב, המעניק התמצאות במרחב, אלא הצצה מקוטעת שמכריחה אותנו לרחף במעין תווך.
התווך הזה הוא ליבת הפרוייקט, העדרם הרועם של אנשים בצילום חרף המצאותם התובענית של חפציהם האישיים ונוכחותם המרומזת; מרחב ביתי באופן
ברור שמרגיש זר.
פתיחה נוספת: שלישי 19.3.19 בשעה 17:30
מפגש גלריה:
שלישי, 9.4.19 בשעה 18:00

***

"משכן"  תערוכת הציור של אוסנת יהלי-סרבגילי.
אוצרת: סאלי הפטל נוה

אוסנת יהלי-סרבגילי, כניסת חברי הכנסת, 2017, שמן על בד, צילום

אסנת יהלי-סרבגילי מציגה גוף עבודה חדש בציור הכולל סדרת תפנימים (interiors) מכנסת ישראל. בניגוד למרחבים המוכרים של הכנסת כמו המליאה או טרקלין שאגאל, היא פונה למסדרונות המשכן ולשאר חללים ציבוריים המפגינים, למרות משניותם, שפה עיצובית עשירה. הציורים, בפורמט גדול, הופכים את החללים הפונקציונליים לזירות מינימליסטיות מאופקות, כאשר הדרמה מזדקקת דווקא מתוך הניקיון העולה מהם.

החומריות האופיינית לחללים הללו – ריצוף שיש, חיפויי עץ ומעקות מוזהבים – מתורגמת במיומנות ציורית המעצימה את הברק העולה מהם, עד שהדימוי המצויר נדמה כגילום משופר של המציאות. אך הקומפוזיציות הללו, תוצר של מגע היפר-ריאליסטי מתעתע, מבוססות למעשה על שורה של מניפולציות לתצלומים ששימשו אותה כנקודת מוצא. יותר משהם ייצוג נאמן של המציאות, הציורים משדרים יחס אירוני לאסתטיקה הממלכתית הנקשרת למבני ציבור, ולכנסת ישראל בפרט.
מפגשי גלריה:
שבת, 6.4.19 בשעה 12:00
שלישי, 30.4.19 בשעה18:00

 ***

"אישון, נקודת מוצא": תערוכת המיצב של ענת קינן
אוצר: עדו בראל

ענת קינן, צמצם (פרט), 2019, עץ, ברזל וחיתוך עץ על נייר קוזו

עובדות בשטח, ציפיות, עצמים דוממים, המקום והזמן – רשימת מלאי של הנִגלה למבקר בתערוכה המיצב הזאת בסדרת נדבך 22. עבודתה של קינן מאתגרת את הצופה בבדיקת גבולותיה, ומחייבת התבוננות נוספת ביחסים בין העצמים. המעבר בין החללים בתערוכה מופרע והראייה נחסמת, כגולל על המים; נפחי אוויר, הכולאים את המפתן, את המעבר בין החדרים ואת החלון אל העולם.

הגופים המאסיביים בתערוכה אינם אלא אפשרויות של השהייה, והמקום שהיה קודם, אינו אותו מקום, כי הרי אין אדם יורד אל אותו נהר פעמיים. בתערוכתה מציעה קינן עלילה מצומצמת, המסופרת כמִקשה אחת ומציעה סוג של דריכות – ערנות חדשה לעצמים ולעולם.

מפגש גלריה בשבת, 30.3.19 בשעה 12:00

 ***

אני ממליצה בחום להגיע לבית האמנים בירושלים ולהנות מאמנות צעירה משובחת המוצגת במקום. ביום אביבי אפשר להנות מקרני השמש הנעימות בחצר היפהפיה של בית האמנים עם הגינה הפורחת בירוק.

בסצינת הפתיחה של הסרט "ואן גוך: בשערי הנצח", רואים את וינסנט ואן גוך בשדה שמבקש מרועה כבשים בפרובאנס לצייר אותה. והיא די המומה שואלת: אותי? לא מבינה בדיוק מה כל כך מעניין בה, ומתבוננת בתימהון באיש המוזר שהביע בקשה שהיא תהיה המודל שלו לציור בטבע. בסיור העיתונאים שנערך השבוע בבית האמנים בירושלים, סיפרה האמנית מיכל ממיט וורקה, כלת פרס מירון סימה, שכשהיא רואה ברחוב דמות מעניינת, היא פונה אליו ומבקשת לצייר אותו…

"ללא כותרת" . מיכל ממיט וורקה בדיוקן עצמי בתערוכה נזורי בבית האמנים. צילום: סיגל גליל

את הסיור מעורר ההשראה הנחתה בידענות ובבטחה רותי צדקא מנהלת בית האמנים, שמזניק לקדמת הבמה אמנים עלומים. אמנם הסיבה לכינוס העיתונאים היתה השקה של 4 תערוכות חדשות של אמניות מצויינות, אבל את הלב גנבו הציורים של מיכל ממיט וורקה שצופנים סוד ומביאים ניחוחות מאפריקה לחללי הגלריות והמוזאונים בארץ.

האמנית מיכל ממיט וורקה צילום: עדי ברנדה. הצילום באדיבות האמנית

מיכל ממיט וורקה- זוכת הפרס לאמנות חזותית ע"ש מירון סימה לשנת 2019  בתערוכה נזורי (ציור)

אוצרת: שלומית ברויר

בתערוכה החתרנית שנראית במבט ראשון כמו אמנות נאיבית, או איזו אידיליה פסטורלית מסתתרת הזעקה השקטה של הקהילה השקופה, קהילת עולי אתיופיה בישראל. הציור אולי מכמיר הלב בזעקתו "מחכה לאברה מנגיסטו"  מסתתר דווקא בחלל הקטן יותר של הקומה השניה בבית האמנים.

"מחכה לאברה מנגיסטו" מיכל מממיט וורקה צילום בתערוכה : סיגל גליל

יאלו מנגיסטו, אחיו של אברה, הצהיר שהוא מאוכזב מהמדינה: "זה יותר מגזענות, אני קורא לזה 'בלאקשמיות'. אני בטוח במיליון אחוז שאם הוא היה לבן לא היו מגיעים למצב כזה". (מקור הערך "אברה מנגיסטו" ויקיפדיה).

דומה שהאמירה הזאת זועקת מכל ציוריה של ממיט וורקה, שכל הדמויות שמופיעות בציוריה הן שחורות. מיכל, הציירת ממוצא אתיופי, שעלתה לארץ בגיל שנתיים עם אמה במבצע משה, מסבירה את הבחירה שלה להעלות לתודעה דרך הציור גם את האוכלוסיות השחורות שחיות בישראל, שבדרך כלל הן שקופות. עבודותיה בסגנון ציור פיגורטיבי ריאליסטי, מבטאות את תחושתה ביחס להתנשאות הרוב הלבן השולט בארץ ל"אחר" ובמקרה הספציפי של העולים מאתיופיה, הבולטים בעורם השחום, או למהגרים השחורים האחרים שהגיעו לכאן מאפריקה, שמצבם אפילו חמור יותר. בציור שלה היא מחדדת שאלות על זהות אתנית ומעמדות חברתיים.

יושבת ומחכה לאברה מנגיסטו... הנעדר השבוי על ידי החמס. פרט מתוך הציור. צילום: סיגל גליל

בציורים הצבעוניים והנעימים לעין שלה תמיד יימצא איזה שהוא פריט ויזואלי או טקסטואלי המתייחס למסורת האתיופית שהיא מייצגת; בין  אם זה פריט לבוש בצורת בגדים, בדים, צעיפים וטקסטילים אתיופיים, או דרך מילים שהיא שותלת בציור, שחושפות מעט מן המשמעות הנסתרת שהיא טומנת בו.  מילים כמו Ebra, או Police, במקומות נייטרליים יותר, טוענות את הציורים במתח ובתיסכול של בני העדה על הסטיגמות שהולבשו עליהם וההתנשאות הגזענית הישראלית.

קריאה פוליטית וביקורת החברה הישראלית על ההפלייה בשחרור הנעדרה האתיופי. ממיט וורקה שותלת טקסטים שמובילים לפענוח הצופן והבנת המסר הטמון בציור הצבעוני. פרט מן הציור "מחכה לאברה מנגיסטו" צילום: סיגל גליל.

הנושא הסטודיו של האמן הוא חביב על אמנים רבים. ואן גוך, צייר את החדר של האמן מספר פעמים, כמו גם את הבית הצהוב בארל, שהיה אמור להיות קומונה של אמנים שהוא חלם להקים במידי שבפרובאנס.

ממיט וורקה מציירת את הסטודיו שלה בתל אביב. וחושפת משהו מן האינטימיות בחלל העבודה הפרטי שלה. כוך קטן ולבן, אולי חדר אמבטיה בדירה, במרכזו אסלת שירותים מכוסה. כן ציור, פלטה של צבעים, , כמה לוחות של בדי ציור מתוחים, גבר שחור עומד וילד שגבו אל המתבונן,  שרפרף בצורת קוביה ירוקה, כמה סלים צבעוניים מונחים מפוזרים בחלל המכילים חומרי ציור, זר פרחים זרוק על הרצפה, ספק אמיתיים ספק מפלאסטיק, וצעיף אתיופי לבן מעוטר בקצותיו בפסים צבעוניים, שנראה תלוי על מתלה המגבות, אך מבט מעמיק יותר מגלה שזהו לוח שעליו מתוח קנבס לציור.

"הסטודיו שלי", הסטודיו של האמנית מיכל ממיט וורקה, צילמה בתערוכה סיגל גליל
הסטודיו שלי דיון עצמי סימבולי של האמנית

בית האמנים ירושלים ועמותת מירון סימה העניקו את הפרס לאמנות חזותית ע"ש הצייר מירון סימה לציירת מיכל ממיט-וורקה. הפרס כולל מענק כספי בסך 20 אלף שקל ותערוכת יחיד בבית האמנים בירושלים, שנפתחה ב-16 במרץ 2019.

הפרס, המוענק אחת לשנתיים, יועד בפעם החמישית ליצירה בנושא "דיוקן יחיד, דיוקן רבים". חברות ועדת הפרס היו : טלי בן-נון, אוצרת עצמאית; אלן גינתון, אוצרת אמנות ישראלית; שרון פוליאקין, אמנית וראשת התוכנית לתואר שני באמנות, אוניברסיטת חיפה.

מיכל ממיט וורקה. דיוקן עצמי של האמנית כציירת. צילום מהתערוכה: סיגל גליל

וכך נימקו חברות וועדת הפרס את בחירתן במיכל ממיט וורקה : "מיכל ממיט וורקה מייצגת דור חדש של אמנים ממוצא אתיופי, העוסקים לא רק במסורת העדה, אלא נותנים נראות לסוגיות חברתיות הקשורות במאבק על התקבלותם, זהותם ושייכותם של בני העדה האתיופית כחלק אינטגרלי מהחברה הישראלית. קולה האישי של וורקה – כאמנית, כאישה וכאידיאליסטית, המפלסת את דרכה בחברה הגמונית וסטריאוטיפית – הוא גם קולו של קולקטיב מודחק, מיעוט מושתק. היא מודעת לכוחה כאמנית המגיבה לרוח הזמן, למקום, ולקונפליקטים בשיח התרבותי, החברתי, הפוליטי והאמנותי.

פרט מתוך ציור ובו דיוקן עצמי עם שמלה אתיופית ותיק וורוד. צילום: סיגל גליל

העושר הצבעוני והמבע החד המאפיינים את ציוריה הפיגורטיביים, יוצרים חיבור מקורי ומזוקק בין יופי, אהבה ומסורת, לבין אמירה ביקורתית אותה היא שותלת בתוך הציורים באמצעות שילוט חוצות, תמרורי תנועה או במתן כותרות רבות-משמעות. וורקה אוספת את מושאי הציור שלה בשיטוט יומיומי, שגרתי, בתל אביב. היא מתבוננת באנשים, בבתים, בגינות ציבוריות ומציירת בעיקר דיוקנאות ונוף עירוני תוך שיבוץ דמויות בנות העדה האתיופית ודמותה שלה.

"איש בלתי נראה". צילום: סיגל גליל

"לדוגמה: דיוקן איש כהה עור נקרא 'איש בלתי נראה' (2017); בציור העוסק בחרם שהטילו יקבי ברקן על עובדים יוצאי אתיופיה 'מטעמי כשרות' מציץ בקבוק יין מאחורי כתף האמנית ונקרא 'יין ברקן מאחורי השחורים' (2018); בציור מהתבוננות על רחוב תל-אביבי ובניין באוהאוס טיפוסי שותלת האמנית שלט עם הכיתוב 'רחוב אדיס-אבבה' (2018); כשהאמנית שותלת בנוף התל-אביבי 'הלבן' את התת-מודע הקולקטיבי של בני העדה האתיופית, היא עושה זאת, לדבריה, 'נגד השכחה', ובאותה נשימה גם מכריזה 'העיר שלנו גם'.

אשה עם שרשים, בכל ציור מוטמן פריט מסורתי המסמן או מייצג את העדה האתיופית. מיכל ממיט וורקה בדיוקן עצמי עם צעיף אתיופי מסורתי. צילום מהתערוכה: סיגל גליל

"וורקה אוספת את מושאי הציור שלה בשיטוט יומיומי, שגרתי, בתל-אביב. היא מתבוננת באנשים, בבתים, בגינות ציבוריות, ומציירת בעיקר דיוקנאות ונוף עירוני.

"יין ברקן מאחורי השחורים", מיכל ממיט וורקה, 2018, אקריליק על קנבס

בכל עבודותיה משובצות דמויות כהות עור – עובד זר מאפריקה שהאמנית הכירה בבית-קפה שבו עבדה; עוברי אורח אקראיים שביקשה לציירם; מכרים או זרים בני העדה האתיופית; ודמותה שלה (לרוב עם סממנים מסורתיים). עבודותיה יוצרות קולאז' רב-תרבותי המתגבש לכדי דיוקן אנושי וחומל המרכיב את השלם – דיוקן יחיד-דיוקן רבים".

תמונות בתערוכה "נזורי". כל הדמויות בציורים הם דמויות של שחורים. צילום: סיגל גליל

אודות האמנית מיכל ממיט וורקה

מיכל ממיט-וורקה, היא אמנית ישראלית ממוצא אתיופי שחיה ויוצרת בתל אביב. היא  נולדה בשנת  1982 היא אמנית וציירת ישראלית, שעלתה לארץ מאתיופיה בגיל שנתיים עם אמה במסגרת מבצע משה, וגדלה בנתניה. וורקה היתה הסטודנטית האתיופית הראשונה במכללת שנקר והיא בוגרת המחלקה לאמנות במכללה. את השכלתה הציורית היא הרחיבה בלימודי ציור אצל ישראל הירשברג וארם גרשוני.

עבודותיה זכו לתשומת לב הביקורת. כבר בתערוכת הבוגרים של שנקר בשנת 2013 סימנה מבקרת האמנות של עיתון הארץ גליה יהב  את עבודותיה של ממיט-וורקה כ"ציור במסורת הריאליזם החברתי החדש".

ממיט-וורקה הציגה בתערוכות הבאות: היא השתתפה בתערוכה  קבוצתית בוינה.  במאי 2017 היא הציגה  את תערוכת היחיד  שלה "I'm Black and I'm Proud" בבית האמנים בתל אביב.  בינואר 2018 היא השתתפה בתערוכה הקבוצתית האורבנית "סטייל סיטי" שעסקה בהשתנות המרחב האורבאני ודרכי ההתבוננות והיצירה של האמן על האדם והנוףוהנוף העירוני סביבו. בינואר 2018 השתתפה ממיט-וורקה בתערוכה "נקודת זכות" שהוצגה במוזאון ארץ ישראל מטעם עמותת הרוח הישראלית, תערוכת מכירת אומנות למען בני נוער בסיכון.  בתערוכה הוצגו פורטרטים של אנשים ממוצא אפריקאי, רובם מאתיופיה, מישירים מבט אל המתבונן, ומעט מרחבים אורבניים, שממיט-וורקה מפנה אליהן. ביוני  2018 היא השתתפה  בתערוכה הקבוצתית "70 שנה: פרט מדינה" במסגרת אומניות סדנא לאומנויות יהודי אתיופיה.

שיח גלריה על תערוכתה נזורי ייערך ביום שלישי, 16.4.19 בשעה 18:00

 ***

נגה גרינברג / עד שיאסף החול  תערוכת הצילום של נגה גרינברג

אוצרת: יעל רוכמן

שם התערוכה מתייחס לרגע בו יום החול נאסף ומתחילה השבת. איסוף של חול הוא בדיוק מעשה המנסה להקנות לסתמי וחסר הייחוד, מעמד של יחיד מסוגו, יקר ערך, הצילום של נגה גרינברג פועל באופן דומה מאוד.

נוגה גרינברג , קצרין, 2014, צילום צבע

הצילומים בתערוכה צולמו בפילם והם חלק מפרוייקט מתמשך שגרינברג עסוקה בו בשנים האחרונות. בשבתות שהיא מבלה עם משפחתה הרחק מהבית, הם לנים בבתי משפחות שנסעו אף הן לבלות את השבת מחוץ לבית. רגע לפני שנכנסת השבת היא מצלמת את המעון הזמני.

 הרגע הזה, לפני שקדושת השבת תאסור על פעולת הצילום, הוא רגע של אור יקרות נמוך שחודר לבתים, זהוב. המבט שלנו תלוי באוויר וכלוא באלומת האור כמו דגיגוני האבק ששוחים באור הזוויתי של בין ערביים. אנו לא זוכים למבט רחב, המעניק התמצאות במרחב, אלא הצצה מקוטעת שמכריחה אותנו לרחף במעין תווך.
התווך הזה הוא ליבת הפרוייקט, העדרם הרועם של אנשים בצילום חרף המצאותם התובענית של חפציהם האישיים ונוכחותם המרומזת; מרחב ביתי באופן
ברור שמרגיש זר.
פתיחה נוספת: שלישי 19.3.19 בשעה 17:30
מפגש גלריה:
שלישי, 9.4.19 בשעה 18:00

***

"משכן"  תערוכת הציור של אוסנת יהלי-סרבגילי.
אוצרת: סאלי הפטל נוה

אוסנת יהלי-סרבגילי, כניסת חברי הכנסת, 2017, שמן על בד, צילום

אסנת יהלי-סרבגילי מציגה גוף עבודה חדש בציור הכולל סדרת תפנימים (interiors) מכנסת ישראל. בניגוד למרחבים המוכרים של הכנסת כמו המליאה או טרקלין שאגאל, היא פונה למסדרונות המשכן ולשאר חללים ציבוריים המפגינים, למרות משניותם, שפה עיצובית עשירה. הציורים, בפורמט גדול, הופכים את החללים הפונקציונליים לזירות מינימליסטיות מאופקות, כאשר הדרמה מזדקקת דווקא מתוך הניקיון העולה מהם.

החומריות האופיינית לחללים הללו – ריצוף שיש, חיפויי עץ ומעקות מוזהבים – מתורגמת במיומנות ציורית המעצימה את הברק העולה מהם, עד שהדימוי המצויר נדמה כגילום משופר של המציאות. אך הקומפוזיציות הללו, תוצר של מגע היפר-ריאליסטי מתעתע, מבוססות למעשה על שורה של מניפולציות לתצלומים ששימשו אותה כנקודת מוצא. יותר משהם ייצוג נאמן של המציאות, הציורים משדרים יחס אירוני לאסתטיקה הממלכתית הנקשרת למבני ציבור, ולכנסת ישראל בפרט.
מפגשי גלריה:
שבת, 6.4.19 בשעה 12:00
שלישי, 30.4.19 בשעה18:00

 ***

"אישון, נקודת מוצא": תערוכת המיצב של ענת קינן
אוצר: עדו בראל

ענת קינן, צמצם (פרט), 2019, עץ, ברזל וחיתוך עץ על נייר קוזו

עובדות בשטח, ציפיות, עצמים דוממים, המקום והזמן – רשימת מלאי של הנִגלה למבקר בתערוכה המיצב הזאת בסדרת נדבך 22. עבודתה של קינן מאתגרת את הצופה בבדיקת גבולותיה, ומחייבת התבוננות נוספת ביחסים בין העצמים. המעבר בין החללים בתערוכה מופרע והראייה נחסמת, כגולל על המים; נפחי אוויר, הכולאים את המפתן, את המעבר בין החדרים ואת החלון אל העולם.

הגופים המאסיביים בתערוכה אינם אלא אפשרויות של השהייה, והמקום שהיה קודם, אינו אותו מקום, כי הרי אין אדם יורד אל אותו נהר פעמיים. בתערוכתה מציעה קינן עלילה מצומצמת, המסופרת כמִקשה אחת ומציעה סוג של דריכות – ערנות חדשה לעצמים ולעולם.

מפגש גלריה בשבת, 30.3.19 בשעה 12:00

 ***

אני ממליצה בחום להגיע לבית האמנים בירושלים ולהנות מאמנות צעירה משובחת המוצגת במקום. ביום אביבי אפשר להנות מקרני השמש הנעימות בחצר היפהפיה של בית האמנים עם הגינה הפורחת בירוק.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן