את הערב פתח דוד רדזינסקי, הכנר הראשי של התזמורת הפילהרמונית, בנגינת הקונצרט'ו בסול מינור של המלחין היהודי-פולני מייצ'ילב ויינברג. ויינברג – שנרדף ונכלא ע"י סטאלין – הושפע בכתיבתו משוסטקוביץ'. המצלול הייחודי לקונצ'רטו – צירוף של מגוון כלי קשת, פעמונייה ונבל – היה מרתק. רדזינסקי ניגן את האלגרו הפותח בניקיון מרשים גם כשהעפיל לצלילים הגבוהים שעל הגשר.  הריתמיות בפתיחה הייתה סוחפת. את פרק האדג'יו ניגן באינטנסיביות מדובבת. הכרומטיות שלו נשמעה כמעט כקינה יהודית. ועם זאת נעדר מנגינתו עומק והצליל היה קצת חסר "בשר". כלי הנשיפה נענו לנגינתו בניקיון מבריק וליריות: יפה במיוחד הייתה נגינתם של החלילן גיא אשד והקלרניתן רון זלקה. האיפוק והתזמור המינימליסטי דווקא העניקו עצמה לקונצ'רטו. האיטיות של הביצוע אפשרה לסולן להפגין ליריות מצמררת. הוא הצליח לבנות מתח בנגינתו אך זה נעדר מהליווי התזמורתי. בנגינתו המופנמת הבליט רדזינסקי את המלודיוּת של הקונצ'רטו.  נוף קודר ומושלג עלה מהמלנכוליה בה בוצע הפרק האיטי. את הפרק המהיר (אלגרו ריזוֹלוּטוֹ) ניגנו התזמורת והסולן בריתמיות "מחודדת". פריטת הפיציקטו הייתה מלאת חשמל.

כלי הנשיפה הזכירו בריתמיות של נגינתם את בלה ברטוק. הפוליפוניה של הקונצ'רטו זכתה לתרגום מופלא בביצוע זה. בפרק החותם ניהל הסולן דיאלוג ער עם התזמורת. כהדרן ניגן רדזינסקי סקרצו של קרייזלר – בו ניתן היה להתענג על הווירטואוזיות ורוח הקונדסות של הכנר. זה היה מאד playful.

רקוויאם חד גווני

תחת שרביטו של המנצח מנפרד הונק פתחה המקהלה הפילהרמונית מפראג את הרקוויאם הגרמני של ברהמס מאפסי צליל, אך חסר לשירתה עומק והכול נשמע חלול. קולות הבס והאלט נשמעו במקהלה – אך לא הטנור. הליווי התזמורתי של הקונטרבס והצ'לי היה נהדר, וכך גם כל כלי הנשיפה, – מתוכם בלטו ביפי נגינתם החלילן גיא אשד והקלרינתן רון זלקה.

את הפתיחה "אשרי האבלים" שרה המקהלה בפעם השלישית במצו-פורטה, אך לא הייתה בנייה של דינמיקה. ההאטות המכוונות שהיו אמורות להוסיף נופך של מלודרמטיוּת היו מופרזות – ולא הלמו את סגנון הכתיבה של ברהמס. מלאת קסם לעומתן הייתה הירידה למצו-פיאנו בסוף הפסקה; המענה של הנבלנית יוליה רובינסקי והחלילן גיא אשד שחתמו את הפראזה היה מרשים ביופיו.

העדר תיאום בין שירת המקהלה לתזמורת בלט בפרק השני, שנוגן באיטיות מופלגת אשר "פוררה" את המתח. העדר הניקיון בשירת "כל הבשר חציר" צרם. ייחודו של הרקוויאם של ברהמס הוא בהיותו חף מכל יראת החטא ויום הדין הקתולית. בניגוד לאלו, – את הרקוויאם הגרמני מאפיינים עומק האמונה באדם, ותקווה להתקרב לאל. הפסוקים בהם בחר ברהמס מ"תהילים" ומהברית החדשה – מביעים אמונה והשלמה עם המוות.

בשירת "כל חסדו של האדם כציץ השדה" שרתה אווירת אוניפורמיוּת.  לא הייתה משמעות של ממש למילים משום שהביצוע היה מאד  טכני. התזמורת ליוותה את המקהלה בצליל רועם וכך קשה היה להבחין באפסות האדם לעומת גדולת הבריאה. לא הייתה תחושה של חדווה וגאולה בשירת "פדויי ה' ישובון!": זאת משום שקולות הסופרן במקהלה שרו בצווחנות את "ושמחת עולם על ראשם" וכך כיסו את שאר קולות המקהלה. הסיומת של התזמורת לפרק הייתה מאד עגולה ויפה.

קול הסופרן של סונהיי אים ניחן ברכות מלטפת וכישרון דרמטי מרשים. היא שרה את הסולו שלה ברטט כובש כאשר המקהלה נענית לשירתה בלכידות מרשימה ובקצב מנוקד ומדויק שהוסיף נופך לדרמה. המנצח עיצב ניגודים קיצוניים בדינמיקה שאף הם הוסיפו למתח הדרמטי. כאשר ירדה המקהלה לפיאנו הייתה שירתה כובשת ביופייה.

הבריטון שניאנג שר מעל לרגיסטר הטבעי שלו בניקיון שהלך והתערבל אך שירתו הייתה מאד דרמטית, והמענה של המקהלה היה כובש, – בעיקר בקולות האלט. שירת הגברים הייתה יפה אם כי בקושי שמעו את הבסים. התזמורת ניגנה בעוז את הליווי.

אי הניקיונות בשירת המקהלה צרמו. רק בבית השביעי החותם את הרקוויאם – "אשרי המתים, אשר ימותו באדון מעתה" – שרה המקהלה בסיומות רכות ועגולות ובעיקר בלכידות מרשימה. ובכל זאת לא המריא הביצוע למצמרר – וזאת בעיקר בשל העדר בניית קווים ארוכים של דינמיקה ודגש על פראזות קצרות.  הריתמיות תרמה לחיות הביצוע וזיו של יופי זוהר בקע מנגינתם של החלילן גיא אשד, הקלרניתן רון זלקה והאבובן דודו כרמל. כאן דגל המנצח שוב באיטיות מופלגת שלא תרמה בהכרח לעומק ההבעה.