הספר "מה מנסים היסטוריונים לעשות?" של אלעזר וינריב מבקש לפתוח לציבור הרחב צוהר לעולמם של ההיסטוריונים. וינריב, פרופסור בגמלאות באוניברסיטה הפתוחה שבאמתחתו מעל לחמישה-עשר חיבורים בנושאים פילוסופיים שונים, מצהיר בהקדמה לספרו כי החיבור יוכל להיחשב הן בתור חיבור פילוסופי והן בתור חיבור מתודולוגי, אך מבט ממעוף הציפור על הספר נראה כי הספר נוטה בבירור לצד הפילוסופי.

וינריב אינו נדרש למבנה הספר או לחלוקת הפרקים שבו, וכנראה שלא בכדי; אכן הספר חסר מבנה בעל היגיון פנימי או חלוקה מסודרת. בחיתוך גס ניתן לומר כי יש לספר שלוש חטיבות או שלוש תמות, כאשר כל חטיבה מורכבת מפרקים שלמים, אולם לעתים תמה אחת נידונה תחת חטיבה אחרת: החטיבה הראשונה עוסקת בשאלות היסטוריוסופיות, קרי שאלות שעוסקות בהיבטים פילוסופיים של עבודת ההיסטוריונית; החטיבה השנייה במטאפורות שמאפיינות את עבודת ההיסטוריונית; והחטיבה השלישית עוסקת בשאלות מתודולוגיות מתוך עולמה של ההיסטוריונית.

החטיבה הראשונה מפרנסת את רובו של הספר. אחת השאלות העיקריות שוינריב עוסק בה היא כיצד עלינו להבין את הדמויות השונות שפועלות על בימת ההיסטוריה. לשיטתו של וינריב, על ההיסטוריון להיכנס לנעליהן של הדמויות, להיות אמפתי כלפיהן, להבין אותן מבפנים; לכן הידיעה שההיסטוריון צריך לאמץ לעצמו היא ידיעה פנימית, "ידיעת העושה" בלשונו של וינריב, כלומר ידיעתו של מי שעשה את המעשה, ולא ידיעה חיצונית, "ידיעת המתבונן", של מי שקולט את המעשה בחושיו.

כחלק מהוכחת הטיעון שלו, וינריב מכביר בדוגמאות של היקשים לוגיים, למשל כי רצייה + האמנה = פעולה, כלומר המעשה של הדמות ההיסטורית הוא תולדה של רצון ואמונה כי הדרך שבה היא פועלת תוביל למעשה. אלא שמבנה טיעון זה הוא פשטני מאוד, שכן הוא אינו מביא בחשבון תובנות רבות משדות הפסיכולוגיה והסוציולוגיה, כמו כוחו הכופה של הליך הסוציאליזציה ונסיבות חברתיות שונות, או העובדה שהאדם פועל פעמים רבות באופן לא רציונלי. בנושא האחרון וינריב אמנם עוסק מעט בפרק על תובנות פסיכולוגיות, אולם העיסוק שלו בכך הוא תפל, משל דובר באיזה בר-פלוגתא שיש לציינו בהערת שוליים. אלא שבעיניי לא מדובר בעוד גורם שיש להביא בחשבון, אלא בצורך לשידוד מערכות, לחישוב מסלול מחדש בנוגע ל"מהו האדם".

החטיבה השנייה עוסקת כאמור במטאפורות שונות לעבודתו של ההיסטוריון. בהקדמה לספר וינריב מציין כי דימויים ודגמים נמצאים במוקד העניין שלו, ואכן הספר שזור בדימויים ומטפורות, וכל אחת מהן מנותחת ונידונה בהרחבה: כך למשל מתואר ההיסטוריון כמי שיוצא למסעות בארץ זרה ומנהל דו-שיח עם העבר (הפרק הראשון); ההיסטוריון הוא שחקן, כלומר שוב כמי שנדרש להעמיד את עצמו בנעליו של נחקריו (הפרק הרביעי); וכן להיסטוריון יש את הפריבילגיה להיות כצופה באנייה נטרפת בלב ים (הפרק החמישי).

החטיבה שלישית עוסקת בהיבטים מתודולוגיים שונים, כמו עבודת הארכיון ועליית קרנה של ההיסטוריה הדיגיטלית. מבחינת נפחה זו החטיבה הרזה מבין שלושתן; למעט אזכורים ספורדיים לאורכו של הספר, רק שני פרקים וחצי (פרקים עשר, אחת-עשרה וחלק מהפרק השמיני) עוסקים בכך באופן מובחן וברור.

*

"מה מנסים היסטוריונים לעשות?" הוא ספר מהנה, מעורר מחשבה, שמספק לא מעט תובנות יפות על עבודת ההיסטוריון. אם מטרת הספר הייתה לפתוח צהר לעולם ההיסטוגרפיה ולעולמה של ההיסטוריונית, ולהביא אנשים להתעניין בעולם זה – מטרתו הושגה בהצלחה.

הרושם העולה מקריאה בספר הוא שמדובר בספר שנכתב על היסטוריוניות, ולא בשביל היסטוריוניות. האם יש בכוחן של התובנות לשדרג את עבודתן של ההיסטוריוניות, באמצעות אימוץ של מבט חיצוני על עבודתן? מסופקני; בעיניי, התובנות היפות שבספר אף עלולות להוות מכשול בפני היסטוריונים. למשל, הדרישה של וינריב כי הידיעה שעל ההיסטוריון לאמץ היא "ידיעת העושה": במקרים רבים העדות ההיסטורית אינה של מבצע הפעולה; התמקדות ב"ידיעת העושה" עלולה להוליד ספקולציות ופיקציות, ולא היסטוריה. וכאמור, לא תמיד האדם מבין או מודע לחלוטין למניעים ואף לפעולות שהוא עושה. דוגמא נוספת: כחלק מהחטיבה הפילוסופית, וינריב עוסק בשאלת הטלת אשמה ואחריות היסטורית על דמויות שונות, למרות שהוא מציין במפורש כי זו שאלה טריקית שעלולה להוביל לשיפוט ערכי, דבר שעל היסטוריונים להימנע ממנו.

החלוקה זו מצביעה על כך שהספר נוטה בבירור לצד הפילוסופי, ובפרט אם מבינים את העיסוק הרב של וינריב במטאפורות כשאלה פילוסופית. יש בכך מבט חדשני ומרענן על עבודתו של ההיסטוריון. אולם אותי זה הטריד, וביני לביני תהיתי לעצמי מדוע זה כה מטריד אותי.

להבנתי זה לוז הבעיה: ההטייה הפילוסופית של הספר היא שאלה פילוסופית בפני עצמה: מה מגדיר את ההיסטוריון, התפישות אודות המקצוע שלו או שמא העבודה עצמה; האם היסטוריון הוא נווד בארץ זרה או מי שמנהל דו-שיח עם העבר, או שמא הוא עכבר ארכיונים? למותר לציין כי שלוש התפישות יכולות לדור בכפיפה אחת והן אינן סותרות זו את זו, אך הדבר לא יקדם את הדיון: השאלה מה מגדיר את ההיסטוריון, או מה מגדיר אותו יותר במדויק. או, במונחיו של וינריב עצמו: אם נבקש להגדיר את "ידיעת העושה" של ההיסטוריון – כיצד ההיסטוריון היה בוחר להגדיר את עבודתו?

ניתן גם לבחון את השאלה דרך הפריזמה של האתוס והאתיקה המקצועית, שהן אבני הראשה של כל מקצוע: כיצד מגדירים את האתוס והאתיקה המקצועית – האם דרך מטאפורות או באמצעות אפיון העבודה? מהו האתוס של ההיסטוריון הטוב? איזה מעשה יוצא מגבולות האתיקה המקצועית? התשובה לשאלות אלו מחזקת בעיניי את המסקנה לפיה המתודולוגיה היא זו שמגדירה את המקצוע ואת בעל המקצוע; במטאפורות, על היסטוריונים ובכלל, יש יסוד חמקמק. לעתים נדמה שיותר משהן מבהירות הן מעמעמות.

לסיכום, "מה מנסים היסטוריונים לעשות?" הוא ספר מומלץ לכל מי שמתעניין בדיסציפלינה ההיסטורית. הוא מעלה שאלות מרתקות על עבודת ההיסטוריונית, שגם אם הן מעלות קשיים אלו לא מבטלים אותן, כי אם להפך: הם רק מזמינים דיון נוסף.

 אלעזר וינריב • מה מנסים היסטוריונים לעשות? • הוצאת האוניברסיטה הפתוחה • 344 עמ'