רוב הזמן אסי לוי שוכבת במיטה, מזיזה רק את הראש ולא סותמת את הפה לרגע. היא מרגשת ומשעשעת, ובעיקר נוגעת ללב. בימוי רגיש ומשחק טוב - בהצגה חזקה, שנוגעת בפחדים הכי עמוקים שלנו. ובמלה אחת: חוויה.
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
★★★★★
"לחיות או לא לחיות", זו השאלה שעומדת במרכז הדרמה האנושית והמשפטית, שכתב בריאן קלארק. אסי לוי היא קלייר האריסון, פסלת שנפצעה קשה בתאונת דרכים. היא מתעוררת בבית החולים ומגלה, שהיא משותקת מהצוואר ומטה. הרופאים נלחמים על חייה, אבל היא אינה רואה טעם להמשיך בחיים שכאלה. אין משמעות לחייה אם אינה יכולה ליצור פסלים, אינה יכולה לאהוב גברים, אינה יכולה לצאת למסעדות, לבלות, לטייל וליהנות מהחיים. היא מחליטה לצאת למאבק משפטי על זכותה לסיים את חייה.
כאן מעלה המחזה הנודע (שזכה לגרסאות רבות בעולם וגם לסרט מצליח), שאלה משפטית ומוסרית: האם לאדם יש זכות להחליט על גורלו ועל חייו, או שהזכות הזו נתונה בלעדית לרופאים ולממסד הרפואי. וגם: האם לאדם יש בעלות מוחלטת על גופו? האם קלייר מסוגלת להפעיל שיקול דעת סביר בנוגע לגורלה? אולי יקרה נס ויחול שיפור במצבה?
אסי לוי, אשר רוב הזמן שוכבת במיטה ומזיזה רק את הראש שלה, עושה תפקיד נפלא. היא אינה סותמת את הפה לרגע, מרגשת ומצחיקה, ובעיקר נוגעת ללב, בעיקר בגלל שאינה נוטה לרגשנות יתר. בעזרת טקסט שנון והומור ציני, היא מוציאה את המקסימום מהדמות.
השחקנים סביבה מייצרים אמינות ומרימים לה להנחתות. רובם מעצבים דמויות אמינות: שלום שמואלוב, שני קליין, דניאלה דלין ושון מונגולזה. כולל עורכת הדין פנינה דבורין בתפקיד אורח של שופטת קשוחה לכאורה, שאמורה להחליט אם להיענות לבקשתה של הפציינטית שלנו.
אלון אופיר ביים ברגישות הצגה אמינה, שעיקר כוחה – היא נוגעת בפחדים הכי עמוקים שלנו כמו איבוד שליטה, חוסר אונים והצורך להיות תלויים באחרים. ההצגה נעה על ציר דרמטי-קומי, כמעט דוקומנטרי, בלי גימיקים מיותרים. תיאטרון נטו, במובן הטוב של המילה. בסיום לא נותרו הרבה עיניים יבשות באולם.
גם אם ניתן היה להעמיק בדמויות, "של מי החיים האלה" היא הצגה חזקה ומעוררת למחשבה. לא מסוג ההצגות שבסיומן אתה נשאל: "נהנית?" לא, לא נהניתי. עברתי חוויה מרגשת. ההצגה מעניינת, אבל לא קלה. מי אמר שהחיים לא מורכבים?