בתערוכתה המרגשת "כתמ-ים" מפתיעה סיגלית לנדאו בעבודות נייר אישיות, בכתמי דיו מופשטים שלפעמים מהדהדים משמעות פיגורטיבית ולעיתים שואבים למדיטציה מיסטית. מי שזכורה לכולנו בעבודות המונומנטליות והדרמטיות כמו "מקלט", הדמויות המיוסרות וקלופות העור ב"פתרון האינסופי", ספירלת האבטיחים ויצירות המלח שלה - מתגלה הפעם ביצירות שהם לא פחות משירה חזותית. האבטיחים מתגלגלים לעיגולים רוחניים שנעים בין יש […]
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
סיגלית לנדאו אינטימית, פואטית ופילוסופית מתמיד במשכנות שאננים
התערוכה "כתמ-ים" לא דומה לשום דבר אחרי שראיתם מיצירותיה הקנוניות, הדרמטיות והמונומנטליות של סיגלית לנדאו. אין בה אפילו אובייקט קטן של מלח… גם לא נעל של תינוק…
ב"כתם-ים" סיגלית לנדאו חושפת מחשבות דרך רישומים מדיטטיביים, ורעיונות דרך קווים פשוטים וכתמי צבע מתפוגגים. מי שייתאמץ במיוחד, יוכל אולי לגלות אולי כמה אבטיחים או גבישי מלח שסיגלית הטמינה ביצירות האניגמטיות בתערוכה המהפנטת שלה שנפתחה בשבוע שעבר במשכנות שאננים.
סיגלית לנדאו חוזרת למחוזות ילדותה ומציגה, בין היתר, גם זכרונות ילדות מן העיר העתיקה בירושלים.
טעמים של כנאפה
בין הרישומים הליריים שרובם מופשטים, וחלקם פיגורטיביים, מציגה סיגלית לנדאו שתי עבודות וידיאו העוסקות בסימבוליקה של צורות ומשמעויות המתחברות ל"כנאפה". המאפה המתוק מהמטבח הערבי העשוי מאיטריות קדאיף וגבינת עיזים, המוגש עם סירופ סוכר, ופופולרי בחודש הראמדאן.
יצירת וידיאו אחת מצולמת כשיחזור זכרון ילדות ממאפיית אל ג'עפר בלב ירושלים העתיקה, והשנייה מתרחשת בלב ים המלח. דרך שתי עבודות אלה עוסקת סיגלית לנדאו בשאלת הזהות. במתח שבין מזרח למערב, כמו גם בשאלת עתיד האיזור כולו.
העבודה "כנאפה" 2014 מצולמת מנקודת מבט כמו ממעוף הציפור, ומתבוננת אחר תהליך הכנת המאפה במגש עגול. היצירה מתעדת את שלבי ההכנה של העוגה הערבית עד לאפייתה וקבלת צבעה הכתום החזק עם השלמתה. פיסות העוגה בעלת הטעמים והמירקמים הנמסים בפה, מחולקות עד להתרוקנות המגש העגול.
למאפה הכנאפה, קינוח מסורתי ערבי, המאופיין בצורה, צבע וטעם יחודיים, יש ביטוי גם ביצירת הוידיאו "ציר העולם" 2014. חבורת אנשים על סירה שטים ללב ים המלח כדי לאכול על משטח צף בתוך המים המלוחים כנאפה מתוקה במגש עגול. הסרט צולם ביום חגיגת עשרים השנים להסכם השלום בין ישראל וירדן.
הכנאפה העגולה מופיעה גם בעבודת התחריט "ג'אעפר" 2017. המאפה האתני המתוק מתואר ממבט-על. צבעה הכתום העז של הכנאפה מושך את העין. מבט קרוב יותר על היצירה חושף שברי זכוכית ירוקה פזורים על מצע הכנאפה, (המייצגות אולי את אגוזי הפיסטוק חלבי שפזורים בכנאפה), מחטים של עלי עץ אורן שמוסיפים מירקם מעניין ונגיעה של טבע ליצירה.
העיגול השלם של הכאנפה מבותר לחתיכות שנחרטו בסכין. ומזכיר את משחק הילדות "כיבוש ארצות" שעוסק בכיבוש שטחים בתוך מעגל של חול על שפת הים או אחרי הגשם כשהאדמה רטובה. המשחק מבוצע על ידי הטלת סכין לשטחו של היריב, וחריטה בחול בסכין או בלהב של אולר את הגבול החדש בעקבות הכיבוש מן המקום שאליו הגיעה הסכין. במהלך המשחק מתפתחת דינמיקה של סימון וסיפוח של טריטוריה שהתווספה לתחום הארץ המקורית ששורטטה על מפת העיגול על גבי החול הלח. היצירה הזאת, כולל שמה הערבי עם האוריינטציה האוריינטלית, מזכירה ומהדהדת קונצפטואלית את עבודת הוידיאו "בנות הים", מתוך התערוכה "מחיקת גבולות עזקלון", שהוצגה גם בתערוכתה "קריאטידה" במוזאן הנגב לאמנות ב-2012.
מעגלים של אי שלימות
במהלך הסיור בתערוכה אי אפשר להימנע מן המפגש החוזר, האינטנסיבי עם צורת העיגול בעבודותיה של סיגלית לנדאו. ברישומים המופשטים בצבעי האקוורל, מופיעים העגולים בכתמי צבע, עיגול בתוך עיגול בתוך עיגול, שמתמוססים זה בתוך זה, עולים זה על זה ויוצרים גווני צבע חדשים, ובסופו של דבר נשאבים אל נקודת מגוז במרכז העיגול.
עיגולים מלאי תנועה שמזכירים את ספירלת האבטיחים המתנועעת ונפרמת ובתוכה צף גופה הערום של סיגלית לנדאו במים של ים המלח במקום הנמוך ביותר בעולם, המכונה גם ים המוות. לעומת הסדר והחדות של צילום הוידיאו עם האבטיחים, העיגולים המשורבטים בכתמי צבע שנספגים בנייר, מייצגים עולם כאוטי… אולי גם מאיים משהו. אולי גם מהדהד את תנועתו של כדור הארץ , ואולי את היקום והגלקסיות, ומסות שנבלעות אל תוך חור שחור של אין.
צורת המעגל היא צורה ארכיטיפית שמייצגת שלימות צורנית, ומקבלת משמעויות אלגוריות של מעגל החיים, ומחזוריות החיים והמוות בדומה לעיגול היין והיאנג בפילוסופיות של המזרח. הצורה העגולה גם מהדהדת את צורתם של השמש והירח המאורות הגדולים, על כל המשמעויות הרלגיוזיות, הסימבוליות והמטאפיזיות שלהם בתרבויות העולם.
רכות וזרימה
הכתמים הרכים של צבעי המים שסיגלית מטילה כאילו באופן אקראי על הנייר, סוחפים אל מעמקי הרגש והתת מודע. לתוך איזו שלווה אוקיאנית.
" המעגלים בשילוב צבעים הרמוניים וחלשים יצור תחושה מדיטטיבית וחזרתית בה העיגול, פעמים רבות, פורץ את פורמט הנייר שלא יכול להכילו הן כחומר והן כצורה. לעיתים העיגולים נראים חסרי ממשות, על זמניים, המזכירים את כתמי את כתמי הצבע של הלן פרנקנטלר ואת נופיו הכתממים והפנטסטיים , על גבול ההפשטה שלי אמיל נולדה. הכתמים האדומים מאזכרים את הכתמים האדומים של האבטיחים מעבודות קודמות שלה, בשניהם התחושה העולה היא של עיסוק בפציעה, כאב, וריפוי. זהו הלב המדמם של הפצע". – כך כותבת האוצרת רז סמירה, בדפדפת היפה שהופקה לתערוכה.
ראיון בלעדי עם רז סמירה אוצרת התערוכה
איך איך נולד הרעיון לתערוכה כתמ-ים במשכנות שאננים בירושלים?
הרעיון נולד בעצם לרגל ההשקה של הספר החדש של סיגלית לנדאו. רצינו להשיק את הספר בפסטיבל הסופרים הבינלאומי שמתרחש עכשיו במשכנות שאננים.
מה מיוחד בתערוכה הזאת ביחס לתערוכות אחרות של סיגלית לנדאו?
היה לי ברור שאני רוצה דברים אחרים ממה שאולי מצפים מסיגלית לנדאו. לא אבטיחים, לא מלח, לא ים המלח. רציתי להביא מבט מרענן על היצירה של סיגלית לנדאו.
איזה דברים מפתיעים גילית במהלך המחקר לקראת התערוכה?
פתאום גילינו אלפי עבודות קטנות ואישיות שנעשו במהלך השנים במקביל ליצירה המונומנטלית של סיגלית לנדאו. עבודת הכנאפה למשל, יוצאת מסיפור אישי בילדותה של סיגלית.
מה החידוש בתערוכה?
לאחר צפיה באלפי עבודות, מצאתי חידוש מרגש במה שהעבודות האלה מבטאות. וסיגלית גם היא נכנסה לזה… תהליך חדש שניסינו לעבוד עליו. למצוא דברים חדשים ומרגשים. פתאום מגלים שסיגלית קצת מתלבטת… מהססת.. פתאום נחשפות בעבודות מחשבות שלה…
במה שונות העבודות בתערוכה במשכנות מן התערוכות האחרות שלה?
אפשר לראות כאן יצירות שיצאו מתחת ידה האישית של סיגלית והועברו לנייר. ולא עבודות שעברו איזה 20 אנשים בבית יציקה. רואים כאן את היד האמיתית של סיגלית. היצירות הרבה יותר אינטימיות, רגשיות… בלי הנארטיבים הגדולים. בלי האקפרסיביות הדרמטית התלת מימדית של סיגלית הפסלת שבונה ומעמידה מיצבי ענק מונומנטליים.
בכל זאת, איזה סיפורים ניתן למצוא בתערוכה ?
נסגר בתערוכה איזה מעגל. בתערוכה סיגלית מתחברת לילדות שלה. עם סיפור הכנאפה בעיר העתיקה. יש חזרה של העיגולים גם בעבודה כמו הכנאפה.
ומצד שני יש כאן איזו שהיא חשיבה והרהור על פרוייקט שלא התממש.
למה הכוונה?
על פרוייקט גשר המלח שסיגלית חלמה עליו שיחבר בין שתי הגדות של ים המלח בין ישראל לירדן, וזה עדיין לא הצליח להתגשם.
איזה סוגי יצירות ניתן לראות בתערוכה?
עבודות תחריט, רישום בשחור לבן, רישום באקוורל, שתי עבודות וידיאו.
איך זה להציג במשכנות שאננים?
היה לנו שיתוף פעולה יוצא מן הכלל עם מוטי שוורץ מנהל משכנות שאננים ועם חנה ליפשיץ מנהלת הגלריה.
איך התאמתם את העבודות לחלל ?
החלל שהוקצה לנו בגלריה דווייק במשכנות הוא בעייתי. זהו לא חלל תצוגה מוזאלי של קוביה לבנה. זה בעצם לובי לכניסה לאודיטוריום. אילוצי המיקום גרמו לכך שאי אפשר היה להביא עבודות גדולות מדי…
היה לי חשוב שהעבודות תהיינה אטרקטיביות לקהל הרחב, ולא רק לקהל של מומחים לאמנות. קהל שיכול לראות הקשרים, צבע, וכו'…
לדעתי ההצבה של עבודת הכנאפה בנישה שנוצרת מתחת לגרם המדרגות היא פשוט מושלמת. איך זה קרה?
זאת היא באמת העבודה הראשונה שתלינו. ובסך הכל זוהי נישה של קיר, והיינו צריכים להתמודד איתה. אז עוד לא היה לנו ברור איך תולים את יתר העבודות.
עד מתי תוצג התערוכה?
עד ל-30.9.2019
האם יהיה שיח גלריה?
כן, ב- 6.9.2019 , ביום שישי בשעה 11:30, שזהו גם יום השקת הספר החדש של סיגלית לנדאו.
סגירת מעגלים וגילוי נאות
אומרים שהעבריין תמיד חוזר למקום הפשע… כך גם אני אוהבת לחזור למקומות שהטביעו חותם עמוק בנשמתי.
התערוכה של סיגלית לנדאו במשכנות שאננים, החזירה אותי למעגלים שונים בחיי.
"משכנות" – פרוייקט דגל של קרן ירושלים הוקמה לשמש בית הארחה ליוצרים ואנשי רוח מכל העולם,
שיבואו ליצור בירושלים. עבור האורחים של טדי, וקרן ירושלים.
ואיך זה קשור אליי? לפרנסתי עבדתי כמנהלת הארכיון בקרן ירושלים, ומשכנות שאננים תמיד היתה בראש שמחתנו.
עם הימים הוזמנתי להיות בין המייסדים של מכון שפינוזה בירושלים, בראשות פרופסור ירמיהו יובל שהיה גם המנחה שלי לתזה שכתבתי כעבודת מאסטר בפילוסופיה על הנושא "החיים, המוות, והישארות הנפש בשיטת שפינוזה".
קרן ירושלים שתמכה במכון הבינלאומי החשוב שהוקם, קבעה את משכנו במשכנות שאננים. וכך במשך שנה וחצי נהניתי מאוד מן העבודה במקום הציורי הזה, מול חומות העיר העתיקה. וכל בוקר כשהגעתי לעבודה, דרך הבתים היפים במורדות ימין משה, למרגלות טחנת הרוח, הייתי מרגישה שאני מטיילת בתוך ציור.
ביום הראשון שלי לעבודה במכון שהיה חלק ממשכנות שאננים, הזמין אותי ליאון דודידוף יו"ר משכנות דאז, ומי שתרם להקמתו , לשיחת היכרות ידידותית. וכך הוא לימד אותי איך לנהל את התקציב של המכון: בקולו העמוק והצרוד מסיגרים ובאנגלית במבטא דרום אמריקאי: "זה מאוד פשוט. תנהלי את התקציב שלך כמו שאת מנהלת את התקציב של הבית הפרטי שלך". כשהוא מנסה להנגיש ולהעביר לי את חוכמת הניהול הכלכלי של אירגון חדש שנולד בהשראת הפילוסוף היהודי ברוך שפינוזה.
ולכן, כשנודע לי על התערוכה של סיגלית במשכנות, היה לי נעים לחזור למקום שפעם היה הבית שממנו התפרנסתי ופרנסתי את משפחתי…. והפעם במסגרת פסטיבל הסופרים הבינלאומי של ירושלים. בניגוד לפשטות הצנועה של אז, הבניין מבפנים נראה עכשיו מפואר ומרשים. זאת לאחר שעבר שיפוצים ושינויים אדריכליים ניכרים. כיף שיש מישהו שממשיך את המורשת הנפלאה הזאת של טדי קולק.
המעגל השני נסגר במהלך אירוע ההשקה. מפגש עם שוש אוורבוך, אוצרת האמנות, וחברה לספסל הלימודים מאז לימודיי לדוקטורט בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטה העברית, שתמיד כיף לי לפגוש אותה, ולשוחח על אמנות ותרבות, על החיים, על הילדים, ועל חתולים וכלבים ובכלל.
המעגל השלישי והמפתיע שזימנה לי הפתיחה, הוא הופעתה של אירית ליאב, ידידתי משכבר הימים. כשהייתי דוברת רשות הדואר היא היתה יועצת התקשורת שלנו שסייעה לי בקידום יחסי הציבור של התאגיד. כמה נחמד היה להעלות זכרונות ולהתעדכן מה קרה לכל העיתונאים שעבדו איתנו אז… ומה קרה למנכל האהוב שלי יצחק קאול…
אבל הפתעת הערב, היתה כשהצגתי את אירית בפני שושי… נחשו מה קרה? תוך כמה משפטים ביניהן הסתבר שהן גרו באותו בניין ברחוב מרכוס היוקרתי בירושלים, ולא זאת בלבד, אלא שאירית היתה הבייביסיטר של שושי… ואתם יכולים לתאר לעצמכם את ההתרגשות, ואת הזכרונות שזרמו… ועלו על גדותם… והכל בחסות הפתיחה של התערוכה המרגשת והמופלאה של סיגלית לנדאו במשכנות שאננים בירושלים.
והמעגל האחרון חביב שנסגר בתערוכה של סיגלית לנדאו הוא ששמחתי לבוא ולחבק את סיגלית שהכרתי אישית בשנת 2012, כשהייתי היחצנית של מוזאון הנגב לאמנות, וקידמתי את תערוכתה המדהימה "קריאטידה". בבנין ההיסטורי של הסארייה ובחצר שמסביבה בעיר העתיקה בבאר שבע הוצגו מבחר עבודותיה המוכרות והידועות. פיסול, ווידיאו והמיצב "מקלט" שהוצג לראשונה בבכורה עולמית. לאחר מכן ייצג את ישראל במארסיי שנבחרה להיות בירת התרבות של אירופה.
זכיתי להכיר בזמן אמת אמנית גדולה מן החיים, ששיתפה פעולה עם הרעיונות שלי, גם אם נראו מופרכים, ובסופו של דבר הצליחו בגדול. תודה סיגלית על חוויית עבודה משותפת נפלאה!!!
ועכשיו, כאן במשכנות, שפעם היתה המגרש הביתי שלי, גיליתי סיגלית מאוד רכה, מהורהרת, אישית ואינטימית שמשלימה את הצד האחר ביין והיאנג של יצירתה בחומר, ברוח, ובצבע. בחלל חדש שנוצר במשכנות, חלל גלרייה דווייק.
כאן מול חומות ירושלים, נגלית לי סיגלית שהיא יותר פילוסופית והגותית… שחושפת צד שביר של החיים. כאמנית שעוסקת בשאלות המהותיות של הקיום בין היש והאין. בין ההתהוות לבין ההתאיינות. ובוחנת בעין חדה את היחסים שלנו כאן עם היקום, עם האדמה ומיקוואות המים, הימים והאגמים שאנחנו חיים ביניהם, כמו גם היחסים בינינו לבין שכנינו ובינינו לבין עצמנו.
סיגלית שחוזרת לשורשים הירושלמיים, ומשלימה פאזל אישי בשאלות זהות וקיום אנושי, בעבודות שאי אפשר שלא להתאהב בהן…
למרות שאין בתערוכה אבטיחים, וגם לא אובייקטים מצופים גבישי מלח מים המלח, יש כאן הדהוד לכל הקווים העגולים של האבטיחים בכל רצף המעגלים בצבעים הרכים והמתפיידים שנוחתים ברכות ונספגים בנייר.
משום מה שם התערוכה כתמ – ים, מהדהדת לי בראש גם כתם – דם. וגם ניתן לראות בה את הכתמים של הצבע הנוזל ומטפטף מן המכחול ומונח על הנייר. דרך הכתמים הצבעוניים שלה לנדאו מציירת פילוסופיה: היא מציירת ישויות המשחקות בין היש לבין האין. בין החיים לבין המוות.
בתוך המעגל הבלתי מושלם שלה היא יוצרת הזמנה לריטואל של מדיטציה, לריחוף חסר משקל שמעביר אותנו לספירות רוחניות… ובסיור בין הציורים אני ישר מתחברת לפילוסופיות המערביות שגדלתי עליהן, כמו לאלה המזרחיות שחשפתי במחקרים המאוחרים שלי.
ה”אנסו” ENSO – הלא הוא המעגל היפני הבלתי מושלם, שאמני הזן היפניים עמלים עליו בתרגולי אינסוף במכחולי הקליגרפיה שלהם, רק כדי להגיע למצב של היעדר שליטה, וליצירת שלימות חזותית של עיגול שאינו מושלם. צורת מעגל שתנועת הגוף שלהם יוצרת באופן ספונטני ובלתי מודע. את יופיו של המעגל הבלתי מושלם הכי מושלם בעולם.
סיגלית לנדאו חוגגת כאן הישג של האסתטיקה שמקורה ביופייה של ההתכלות ושל ההתפוגגות. את ההרהור האישי הנוגה על שיני הזמן הנוגסות בכל. היא חושפת את הנשגב שנמצא בפגום, הדהוי, החסר, והבלתי מושלם. את הוואבי סאבי שנולד במחשבה הזן – בודהיסטית של האסתטיקה היפנית.
ממרום שנות עשייתה מסירה לנדאו את הכובע בפני האנושי, הסופי, והמתכלה… הניתז ככתם צבע מתפוגג על הנייר שברובו נשאר לבן וריק.
ורצף העיגולים בתערוכה גם מזכירים את חישוק ההולה-הופ הקוצני והדוקרני מגדר התיל שדקר ופצע את הבטן החשופה של סיגלית בעבודת הוידיאו בעבודת הווידאו "Barbed Hula" (2000).
כתמי הצבע האדומים הפתייניים, המענגים, גם נפערים כמו פצעים פתוחים ושותתי דם… ומהדהדים את הכאב הקיומי עלי אדמות כמו גם את האדום העסיסי המתוק הניגר מן האבטיחים המתנועעים בספירלה על ים המלח ביצירת הוידיאו שלה מ- DeadSea 2005.
ואולי הרישום הפיגורטיבי ששבה את עיניי בתערוכה, ונגע לליבי , הוא הדמות האנושית שמתהלכת על חבל דק, מנסה לשמור על איזון ושיווי משקל. כמו בובה על חוט מנסה במאמץ עילאי לא ליפול אל התהום של ים המוות. ומשני צידי החבל הדק מתנופפים דגלי ישראל וירדן.
