הצירוף הייחודי של צליל זהב קטיפתי לירי, אלגנטיות, וחדווה 'חסידית' הופך את נגינתו של הכנר פנחס צוקרמן לשמימית

הכנר פנחס צוקרמן, הסופרן אריאנה צוקרמן והצ'לנית אמנדה פורסייט בליווי התזמורת הקאמרית של האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים בהדרכת צבי כרמלי בקונצרט גאלה; אולם הנרי קראון, תיאטרון ירושלים, 27.5.2019

מפגש עם דמותו של הכנר פנחס צוקרמן  – שמעבר להיותו כנר בעל צליל אלוהי הוא מענטש ואיש משפחה שחשוב לו להציג את בתו הזמרת ואת רעייתו, הצ'לנית אמנדה פורסייט הוא מפגש מעורר השראה. האצילות שקורנת מדמותו דרה בכפיפה אחת עם החדווה המידבקת הכמעט "חסידית" ההופכת את נגינתו לייחודית. בהיותו כנר משכמו ומעלה, אין הוא נרתע מלבחור דווקא ביצירות "פשוטות" לכאורה ובדיעבד מורכבות ונשגבות ביופיין. עיקר העיקרים היא השמחה. וכך מנגן צוקרמן כשכל גופו בתנועה, – כדי כך שכף רגלו מתרוממת משום שהוא בעיצומו של מעין מחול פנימי. אפשר להשתמש בהרבה סופרלטיבים כדי לתאר את נגינתו – דוגמת 'פסגת העידון' – אך עיקר העיקרים: הוא שומר תדיר על נאמנות לעצמו, ומה שהופך את נגינתו לייחודית הוא הימנעותו מכל גלישה לרהב שבצחצחוּת וירטואוזית.

 את קונצרט הגאלה החגיגי פתחה בתו של פנחס צוקרמן – הסופרן אריאנה – בשירת שכיית חמדה מתוך המיסה האהובה בסי מינור של באך "Laudamus Te" ("הללו את האל"). בקול ערב לאוזן  ובביצוע "עגול" שרה את התפילה. פרשנותה הייתה קצת דרמטית, – אופראית ואִטית מדי לבאך, – ועם זאת אפשר היה להתענג משירתה על יפי הבריאה אותו מהלל באך. הליווי של צוקרמן היה קשוב ונפלא, ובעיקר מסך בריתמיות שלו מעטפת של קצב. לאריאנה צוקרמן היה פיאנו מאד מעודן; כך גם הסלסולים. גם הביצוע של האריה המוצרטית "L'amero saro saro constant" מתוך (Il re pastore", k.208") היה אטי ומעט אופראי.

רעייתו של פנחס צוקרמן, הצ'לנית אמנדה פורסיית, היא אמנית בפני עצמה ומוזיקאית משכמה ומעלה. בקשת רחבה ובליריות מדובבת ניגנה את "דמעותיה של ז'קלין" מאת ז'אק אופנבאך. פורסייט לא היססה לנגן את הקינה באטיות. לצד הקישוטים הנקיים, הובלטו בנגינתה ערגה וקינה מלאת תוגה. הפיאנו היה מאד מופנם, ואת הכרומטיות הקסומה של אופנבך הבליטה בליריות מופלאה. ולצד זה האירה בנגינתה דווקא גוונים חדשים בצ'לו, שהפך תחת אצבעותיה לכלי קטיפתי בעל גוונים בהירים. תיאום מושלם היה בין צוקרמן לפורסייט ולנגינה הייתה זרימה טבעית נעימה של תקשורת כשנגינתו היא בגדר פסגת העידון ובולטת בה הקשת הקלילה המרחפת. אמנדה פורסייט הייתה לעומת זאת מאד דרמטית, וקצת האטה את הקצב.  הבנייה של הדינמיקה הייתה של "מדרגות" ניגודים – כמתבקש מהסגנון. ליווי הטרילים המעודנים של צוקרמן הבליט ביתר שאת את עומק הנשמה בנגינת הצ'לנית הווירטואוזית. במיטבה הייתה כשסיימה את האדאג'יו בפיאנו, שהיה מאד לירי ומעודן. מלאת קסם הייתה הסיומת בה "התאדו" הצלילים.

חדווה ורעננות אפיינו את ביצוע הקונצ'רטו הכפול בסי במול מז'ור (RV.547) לכינור, צ'לו ותזמורת מאת ויואלדי. תחת שרביטו של צוקרמן ניגנה תזמורת האקדמיה למוזיקה הירושלמית בלכידות מרשימה ובקצביות מחודדת. הריתמיות המדויקת והניגודים הקיצוניים בין פיאנו לפורטה הפכו את הביצוע לזורם ומלא שמחה כאשר אין אף רגע דל. בפרק האיטי היה דו שיח מופלא בין הסולן לתזמורת, כאשר גם נגנית הצ'מבלו נטע לדר נענית לצליל הענוג של הכינור. במיטבם היו התזמורת והסולן בפרק המהיר החותם אותו ניגן צוקרמן במהירות מסחררת תוך הבלטת הפעמה המנוגדת.

דומה שמוצרט הוא המלחין הקשה ביותר לביצוע. את הקונצ'רטו החמישי בלה מז'ור (ק' 219) מפרי עטו ניגן צוקרמן בקונדסות מרומזת שדרה בכפיפה אחת עם פסגת הפיוט. היה דו-שיח ער עם התזמורת והקדנצות היו מלאות חן – הכול היה קלאסי ונעדר התלהמות. צוקרמן הבליט את משחק התפקידים הבהיר ואת שירת ההד במוצרט הכול היה אוורירי ותזמורת האקדמיה שליוותה אותו ניגנה ללא אף צליל רועם. האלגרו היה מלא חדווה מוצרטית ולא היה אף צליל מוחצן בנגינתו – צוקרמן הוא הרבה מעבר לווירטואוזיות אלא מנגן בספירה של שמחה עילאית ומאידך העיצוב של כל תו וצליל היה חי, מלוטש ואלגנטי. בפרק האדג'יו האיטי בלטה נגינתו המופנמת. הירידה לפיאנו פתאומי הייתה מופלאה, –  הכל היה קלאסי וריתמי. התזמורת ניגנה ביחד, – ברעננות וחינניות ובשמחת כלייזמר מוצרטית. מלא חן היה פרק הרונדו החותם שהיה בקצב מחול המנואט.

היה זה מפגש עם היופי בטהרתו – בתרגומו של אמן שגדולתו בענוותו