בעונת פרסים האחרונה, נצץ מעל כל המתחרים הסרט הביוגרפי-מוזיקלי, "רפסודיה בוהמית", אודות פרדי מרקורי. עתה יוצא לאקרנים סרט מוזיקלי נוסף המתעד את עלייתו של מוזיקאי אייקוני. "רוקטמן" צולל לתוך ילדותו, נסיקתו והקריירה של רג'ינלד דווייט, שהפך להיות אלטון ג'ון. מלבד היותו ביוגרפיה, "רוקטמן" חולק אלמנט נוסף עם "רפסודיה בוהמית", וזהו הבמאי – דקסטר פלטשר ("אדי הנשר"), שנכנס לנעלי הבמאי של "רפסודיה בוהמית" כאשר הבמאי הקודם, בריאן סינגר, פוטר (אם כי שמו מופיע בכותרות הסיום). עכשיו פלטשר מתמודד עם קורות חייו של אלטון כבמאי הסרט – מתחילתו ועד סופו. "רוקטמן" הוא ביוגרפיה מוזיקלית עם הרבה קצב, בידור, צבע, אנרגיה וכמובן אווירה טובה.

הבימוי של פלטשר מתסריט של לי הול ("בילי אליוט") מאזן בצורה חכמה את קטעי הדרמה עם סצינות הבידור המוזיקליות והבוהקות של הסרט. עיצוב "רוקטמן" כאסופת זיכרונות הוא מהלך חכם, ומאפשר לסרט לפלרטט עם המציאות בצורה מעניינת. הצורה שבה אלטון מתאר את חייו לא תמיד תואמים את מאורעות חייו הלכה למעשה, ועל כן זה הופך אותו למספר לא ישר, אם כי מאוד משכנע. יתר על כן, צורת סיפור הסרט מאפשרת למספר מכובד של קטעים מוזיקליים לאורך הסרט, שהם אנרגטיים ומבוימים להפליא על ידי פלטשר. אף על פי שקשה לתמצת חייו של אדם לסרט בן שעתיים, והקצב סובל בנקודות מסוימות בגלל זה, "רוקטמן" הוא ביוגרפיה אופנתית ומשעשעת על חייו של אלטון.

כמו כל ביוגרפיה, עם זאת, האחריות להובלת הסרט נשענת על כתפיו של השחקן הראשי. במקרה זה, זה טארון אגרטון כאלטון. השחקן נטמע לתפקיד בצורה כה יעילה, שנראה שאגרטון מוכיח שהוא השחקן היחיד שיכול היה למלא תפקיד זה בצורה כה אותנטית. כמובן, שמחלקת האיפור והתלבושות סייעו לו ברמ"ח איבריו רב-משמעית (ובעצם, מעצב התלבושות, ג'וליאן דיי, הלך מעל ומעבר להדמיית השחקן עם כמה מן המראות האיקוניות ביותר של אלטון), אבל השחקן גם מצליח לנעול את המוזרויות הספציפיות של אלטון כל כך טוב, במיוחד במהלך תקריבי פנים רבים לאורך הסרט. יתר על כן, אגרטון צולח במשימה של שירת כל הקטעים המוזיקליים, ומחקה בצורה מתוקה את מיטב שיריו של הזמר. בעוד "רוקטמן" נהנה משחקני משנה רבים, כמו ג'יימי בל, ריצ'ארד מאדן, ברייס דאלאס הווארד ועוד, הסרט מצליח לו ורק בזכות המשחק של אגרטון.

ככזה, "רוקטמן" הוא סרט חובה עבור כל מעריציו של אלטון, אבל הוא גם חווית צפייה מבדרת עבור אוהדים מזדמנים של סרטים מוזיקליים, מחזות זמר או ביוגרפיות. ללא ספק, הפסקול יוצא מן הכלל, כשאגרטון מבצע את כל השירים של הסרט (הוא אף הנציח דואט עם אלטון, שאפשר לצפות בו בכותרות הסיום). "רוקטמן" בוודאי ישווה רבות ל-"רפסודיה בוהמית", לאור העובדה ששני הסרטים עוקבים אחר הקריירה של מוזיקאים גאים, אבל שני הסרטים שונים מספיק כדי לקבל חיים משל עצמם. בסופו של דבר, "רוקטמן" הוא ביוגרפיה מוזיקלית כייפית ומבדרת, שנהנית משחקן כריזמטי ומשכנע, וסביר כי יככב בעונת הפרסים הבאה.