המילה 'גוספל' מגיעה מיוונית: Evangelion, ופירושה למעשה הוא 'חדשות טובות'. זו הודעה של שמחה, הכרזה על שלום, הצהרה פומבית על טוב ומילה טובה בפני עצמה. ההגדרה מתאימה למילה, כיוון שהשירה, המילים וההרמוניות כל כך מודגשים בגוספל – שהפכה לסוגה מוזיקלית ששורשיה בכנסייה הנוצרית. כיצירה שמיימית אודות הגוספל, "חסד מופלא" הוא קונצרט תיעודי העונה לכל שורשיו האטימולוגיים – וזאת בזכות קולה האלוהי של אריתה פרנקלין.

"חסד מופלא": קולה השמיימי של אריתה פרנקלין

"חסד מופלא" מורכב מצילומים שנלקחו מפרויקט נטוש: בשנת 1972, הבמאי סידני פולק וצוות צילום של 'האחים וורנר' תיעדו את פרנקלין כאשר ביצעה את אלבום הגוספל שהוקלט בהופעה חיה: 'Amazing Grace', בכנסיית הבפטיסטים המיסיונרית החדשה בלוס אנג'לס. בלווייתם של הכומר ג'יימס קליבלנד והמקהלה הקהילתית של דרום קליפורניה, פרנקלין שרה שני לילות ברצף לפני קהל חי בכנסייה, בעת שעמדה על הדוכן בתנוחת מטיף הקורא את דרשתו המוזיקלית בלהט אלוהי. הסרט מעולם לא הופץ בגלל קשיים טכניים בסנכרון הקול עם התמונה. המפיק אלן אליוט רכש את גלגלי הסרט הגולמי בשנת 2007 וניסה להפיצו מחדש לאקרנים, אבל הוא נתבע על ידי פרנקלין (פעמיים!), מה שעיכב את הסרט שוב. בעקבות מותה של פרנקלין בשנת 2018, עיזבונה נתן לאליוט רשות להפיץ את הסרט.

בכך, הסרט "חסד מופלא" משמש מעין מזכרת מוזיקלית של הזמרת הענקית. כמו כן, ללא הגזמה, זהו אחד מסרטי ההופעות הגדולים אי פעם. האותנטיות הגולמית של הצילומים הערוכים מלווה באופן מושלם את השירה הטרנסצנדנטית של פרנקלין. "חסד מופלא" הוא לא רק מוזיקה נהדרת, אלא חגיגה רבת עוצמה של מדיום הסרט. סלילי הסרט הנעולים מהכספת של האחים וורנר משמשים כמכונת זמן, דלת קסמים המאפשרת לנו להיכנס מחדש לכנסייה הזו – לפני 40 שנים, ולחוות משהו באמת מיוחד ומשמעותי. צוות המצלמה של פולק נראה בבירור לאורך הסרט, לעתים קרובות בפינה של המסגרת או נע ברקע, אבל בהחלט נוכח. "חסד מופלא" הוא סרט בתוך סרט, או סרט על סרט – ומראה לנו את הקסם של עשייה קולנועית, כפי שאנו צופים בפולק עם מצלמה על כתפו, מצביע בקדחתנות על צלמים אחרים לקבע זוויות צילום מסוימות בניסיון לשמר את המציאות של אותו אירוע.

הזוויות והדימויים האלה נהדרים במלוא מובן המילה, לעתים קרובות בדיוק במקום הנכון וברגע הנכון. המצלמות קולטות את אגלי הזיעה הזורמים על פניה של פרנקלין מקרוב, את רעד שפתיה, את הרוק ואת הדמעות. "חסד מופלא" הוא חוויה רב-חושית; אין לצפות לצילומים חדים או מתוחכמים, זהו קולנוע מתגלגל ולא נקי – חגיגת גוף האדם על כל זיעתו, דמעותיו ורגשותיו. וזה סרט רגשי – הן על המסך והן מחוץ למסך. קליבלנד מזכיר בנאום מקדים לקהל הפוקד את הכנסייה, שאם הוא מקבל 'עיניים מעורפלות, זה בגלל שהוא מאושר'. זהו גם אחד הסרטים המשפיעים והמרגשים ביותר שתחוו אי פעם בקולנוע.

יש רגע מרגש במיוחד ב-"חסד מופלא" שבו אבא של אריתה, הכומר הבפטיסטי סי. אל. פרנקלין, מזנק מהמושב שלו בשורה הראשונה ומשתמש במטפחת כדי לנגב את הזיעה מפני בתו, בזמן שהיא ממשיכה לשיר. זה אינטימי ומשפחתי, מעשה אהבה פשוט. אריתה זוהרת וענווה, שמלתה המסתלסלת והנוצצת אל מול הזיעה המבריקה מעניקים לה זוהר מושלם מתחת לזרקורים הבוהקים. היא נינוחה להפליא מאחורי הדוכן או הפסנתר, עומדת ושרה בתשוקה אקסטטית, בעוד החדר הסובב אותה פורץ לריקודים ומחיאות כפיים, כאילו גופם אינו יכול להכיל את השמחה ואת הטוב המתפרץ מהם. יש כמה שוטים קצרים של מיק ג'אגר מרקד בחלק האחורי של החדר – כנראה הגיע לשמוע אותה, בלי כל הסבר מדוע הוא שם. הזמרת המפורסמת היא רק חלק מהקהל כאן, לצד המקהלה והקהל הרב, תמונותיו של ישו המקשטות את החדר ושאר אמצעי פולחן.

אריתה היא פשוט חסד, קול נבואי המוסמך על ידי רוח האלוהים. כשהיא מזמרת באמונתה, היא גורמת לאלו סביבה ולחלק מהקהל להאמין בזה. ואכן, זהו אחד הסרטים הנוצריים ביותר אי פעם. מוזיקת ​​הגוספל של "חסד מופלא" מעוגנת בחוויה גולמית של תיאולוגיה קולנועית ומוזיקלית. אם אתה ציניים לגבי אלוהים, דת או כנסייה, "חסד מופלא" הוא עדיין חוויה קולנועית יוצאת דופן, אשר בהחלט מוציאה את הצופים מלאי אנרגיה ושמחה גדולה.