"יסטרדיי" הוא סרט מוזר, עת הוא שואל שאלה מסקרנת למדי – מה אם להקת החיפושיות לא הייתה קיימת? אבל הסרט גם לא ממש בוחן את ההשלכות של הנחת יסוד זו. באופן דומה, על הנייר, הסרט עצמו הוא תערובת של ריאליזם קסום וקומדיה רומנטית, עם קורטוב של מוזיקה כייפית. ברם, למעשה, הסרט פורט על סיפור מוכר אודות אמן הנאבק להכרה ואשר מקבל את הזדמנות חייו. "יסטרדיי" הוא סרט חצי אפוי, שמנסה לשאול 'מה היה קורה אם', אך לא ממש עונה על זה, בפנטזיה שנהנית מאסופת אירועים משעשעים וגם כמה שחקנים איכותיים.

"יסטרדיי": שירי החיפושיות יפים, אך העלילה מחוררת

בתמצית העלילה, הימיש פאטל מגלם את ג'ק מאליק, זמר וכותב שירים שאפתן מעיירה אנגלית קטנה הסמוכה לחוף הים, ולמרות תמיכתה הבלתי מתפשרת של המנהלת שלו וחברתו הטובה ביותר מאז ילדותו, אלי אפלטון (לילי ג'יימס) – הוא מחליט לוותר על החלום שלו. רק כאשר הוא עושה זאת, הוא נפגע על ידי אוטובוס במהלך האפלה מסתורית ברחבי העולם, ומתעורר לגלות כי הוא לכאורה האדם היחיד על כדור הארץ שזוכר את הביטלס ואת המוזיקה שלהם. זמן קצר לאחר מכן, ג'ק מחליט להתחיל לנגן שירים של הלהקה ולהכתיר אותם כשלו, ובמהירות נוסק לכוכב עולמי, לאחר שהוא מושך את תשומת הלב של אד שירן (המגלם את עצמו) וסוכנת המוזיקה דברה האמר (קייט מקינון). אבל כאשר אלי חושפת את רגשותיה האמיתיים כלפיו, ג'ק מבין שהוא מסתכן לאבד את האדם היחיד שתמיד אהב.

חלק מהסיבה ש-"יסטרדיי" לא ממש ממריא, כמו הדמות הראשית בסרט, הוא כי התסריטאי ריצ'רד קרטיס (השואב מתוך סיפור שכתב יחד עם ג'ק בארת'), נוטה לזלזל בחשיפת המציאות החלופית של הסרט. הסרט לוקח את זה כמובן מאליו, כי שירים לא מוכרים של החיפושיות יהיו פופולריים בטירוף היום, כפי שהיו בשנות השישים של המאה הקודמת. כתוצאה מכך, לסרט "יסטרדיי" אין הסבר כיצד המוזיקה הפופולרית התפתחה במאה ה-20 בלי השראה מהחיפושיות, או כיצד השתרבבו מילות השירים לשפה שכולנו מדברים כיום – וגם בסרט. במקום זאת, הוא מסתפק בבדיחות חלשות על מנהלי פרסום מודרניים שלא 'מבינים' את המוזיקה של הלהקה, וחושף שיצירות פופ גדולות אחרות אינן קיימות. להגנתו, הסרט באמת רוצה להיות אהוד על הקהל, אך הוא לא יותר מחביב; עם כל כך הרבה שאלות מרתקות בסופו, הצופה יוצא הביתה עם הרבה יותר תמיהות מאשר תשובות.

הנושא הגדול השני ב-"יסטרדיי" הוא האלמנט הרומנטי. תסריטים קודמים של קרטיס, כמו "אהבה זה כל הסיפור" או "כל הזמן שבעולם", כבר זכו לביקורת, שסיפורי האהבה מוצגים באופן בעייתי. אותו הדבר ניתן לומר על כתיבתו כאן: "יסטרדיי" מציג את ג'ק כאדם שחייב לאהוב את אלי בחזרה, כאשר היא חושפת את האמת על איך היא מרגישה כלפיו, והוא מיד נפטר מערך היחסים שלהם כידידות אפלטונית. עם זאת, פאטל וג'יימס מביאים הרבה קסם מחמם לב לתפקידים שלהם כאן – מספיק כדי להתמודד (במידת מה) בהשלכות המסובכות של הרומנטיקה שלהם. שאר שחקני המשנה כריזמטיים, כמו חבריו ובני משפחתו החצופים של ג'ק ואלי (כמו ג'ואל פריי כרוקי – ידידם חסר ההישגים), למעט שירן – שמגלם גרסה בדיונית יחסית של עצמו – ומקינון, שאיכות המשחק הקומית שלה הופכת אותה לדמות 'הנבל' האמינה ביותר שנראתה לאחרונה בקולנוע.

מאחורי המצלמה, דני בויל עוזר להחיות את המוטיבים כבמאי של "יסטרדיי". סרט הקולנוע מתאים לכישוריו, והוא מצליח להביא חזות נאה לאוסף של סצינות אנרגטיות (הן של המוזיקה והן של פעילות היומיום), כמו גם קטעי מעבר ציוריים ושובבים, ברגע שג'ק מתחיל לקפץ להצלחתו. יחד עם זאת, אמנם הסרט מבריק ומלוטש תחת ידיו המיומנות של בויל, הסגנון שלו לא בהכרח מוסיף לעלילה המחוררת. בעוד הסרטים הטובים ביותר שלו עד כה קיבלו השראה מאישיותו ומגישת הבימוי שלו ("טריינספוטינג", "28 יום אחרי", "127 שעות" ועוד), פה משתדרגים רק ביצועי השירים.

בסך הכל, ניתן להשוות את "יסטרדיי" לעטיפת אלבום של החיפושיות – אחד כזה שכולם אוהבים: נעים ואופטימי על פני השטח, אבל קצת רדוד או מתחיל להתמוטט ברגע שפורטים על כל השירים. חובבי השירים הנוסטלגיים ומעריצי הלהקה בוודאי ימצאו את עצמם נסחפים בעלילת הסרט המשלבת בין קומדיה רומנטית למוזיקה, בעוד אחרים עשויים ליהנות מהמסע של הגיבור. עם זאת, אלו שמגיעים לקולנוע עם ציפייה רבה מהכישרונות המעורבים בהפקה (הבמאי זוכה האוסקר, השחקנים המשעשעים והמוזיקה), עשויים להתאכזב מעט מהשוואה בין הקונספט המרתק לבין התוצאה הסופית.