אני איש זכויות אדם, כזה הייתי וכך פעלתי כל חיי. שתיקת קרטל זכויות האדם בעולם לנעשה בסוריה מקומם אותי. השתיקה מחריפה נוכח זעקותיהם נגד מדיניות המערב בעיראק ואפגניסטן. שתיקה של צבועים. יוצרים אנטגוניזם בציבור הישראלי, שמשרת בסופו של יום רק את ארגוני הטרור. אותם ארגונים, מתעלמים מהבעיות הקשות שמביאים מהגרי עבודה לארצות שונות. הם עיוורים לפתרון. למעשה, הם מי שמאפשרים את שינוע האנשים בעולם, וקיום התופעה המכוערת של סחר בבני אדם. הם ורק הם אשמים בכך

מאת אבירם זינו

שתיקת קרטל זכויות האדם בעולם מקומם אותי. אני איש זכויות אדם, כזה הייתי וכך פעלתי כל חיי. עם זאת, מעולם מידרתי את עצמי מארגוני זכויות האדם. לא בגלל שהם "שמאלנים", גם אני כזה. בגלל שהם דוגמטיים. בגלל החשיבה, שפוגעת בסופו של דבר, במי שהם מבקשים לשמר את הזכויות שלהם, אם בכלל. החשיבה הזו מובילה בשנים האחרונות לפשעים קשים נגד האנושות ומאפשרת את קיומם – סחר בבני אדם, רצח של אזרחים במדינות כמו סוריה ואיראן והרחקתו של הסכם השלום בין ישראל לפלסטינים.

השתיקה הרועמת לנוכח הטבח שאסד מבצע בעמו. השתיקה מחריפה נוכח זעקותיהם נגד מדיניות המערב בעיראק ואפגניסטן. שתיקה של צבועים. כשישראל מבצעת פעולות להגנה על גבולותיה, חלקן לא מוצדקות וחלקן כן – הזעקה נשמעת בקול ברור. פעילת שלום זוכת פרס נובל עולה על משט "טרור" לחופי עזה. אותה פעילה לא אמרה מילה נוכח פעילותו הרצחנית של אסד בחומס.

קרטל הזכויות שלא מסוגל להבין שעם כל הקושי שבנוכחות המערב במדינות כמו עיראק – המטרה היא כפיית דמוקרטיה, וזה, ורק זה הפתרון. כי אי אפשר לשתוק נוכח מעשיו של סדאם. אסור לשתוק גם עכשיו, נוכח מעשיו של אסד. אסור לאפשר לשלטון באיראן לדכא את תושביו. וכן, לנו המערב יש זכות להתערב, כי התושבים מפחדים לומר אחרת, ואנחנו רואים את המתרחש בסוריה, ויש להם סיבה לפחד. כך בכל מקום שאין בו דמוקרטיה ומחשכי הרדיקליזם שולטים. לפעמים הציבור לא באמת יודע במי לבחור. או שהוא לא מסוגל לעשות את זה.

דבריי אינם באים להגן על מדיניות ישראל בשטחים. היא לא צודקת. יש בעיה. אבל זעקת ארגוני הזכויות זעקת צביעות היא. החשיבה, כמו שפתחתי ואמרתי- דוגמטית. אין שום חשיבה "אחרת". נתלים בכותרות פיקטיביות. פרסומים של תעמולה קיצונית. ברור לכל מי שמסתובב יום מיום במזרח התיכון שחיילי צה"ל אינם רוצחי ילדים. יש חריגים, שרחוקים מלהעיד על הכלל. יש מדיניות שגויה של ישראל. שם צריך להפעיל משקל, לא ביצירת אנטגוניזם בציבור הישראלי, שמשרת בסופו של יום רק את ארגוני הטרור, בהרחקת השלום. אני בעד לדבר עם חמאס, ללא תנאים מוקדמים. אבל עם רוח גבית למטרת ישראל וארה"ב- מדינה פלסטינית דמוקרטית, לצדה של ישראל.

זעקתם של ארגוני זכויות האדם נשמעת גם במקומות אחרים. למשל לגבי ה"פליטים" מאפריקה. בשנים האחרונות אני שומע זעקות שבר של ארגונים שונים נגד סגירת שערי המערב, ובין היתר ישראל, בפני מהגרי העבודה מאפריקה. הם קוראים להם פליטים. רובם אינם כאלה. עובדתית. הם מחפשים אחר עבודה. והם אכן מסכנים, דרכם לישראל, למשל, יקרה ורצופת סכנות. כעשרת אלפים דולר לאדם. בדרך כלל  סובלים גם מאונס נשים, הכאה ואלימות קשה. לעיתים מדווחים מקרי מוות, ובקשות כופר לסכומים נוספים, הכל לפי שיקול דעתם של המבריחים. תעשייה שמגלגלת מיליונים רק כאן, מיליארדים בכל העולם.

ו"הקרטל" לזכויות האדם? הם מאשימים את מדינת ישראל בגישה לא הומניטרית. את שר הפנים בקשיון לב. את העולם בסגירת השערים, באפתיות. הם מתעלמים מהפגיעה המיידית וזו לטווח הארוך בכל המדינות שפותחות את שעריהן. גם בישראל. עשרות אלפים של מהגרים לא חוקיים. הם נטל על הכלכלה, על מערכת הבריאות, על מערכת אכיפת החוק. באירופה כבר מהווים קושי על המערכת הפוליטית. אנחנו, המערב, אשמים. באותה הנשימה הם נחרדים כל אימת שהמערב מבקש להתערב בסכסוכים הפנימיים, בהדרת השחיתות ובכפיית הדמוקרטיה בארצות המוצא שלהם באפריקה. הם עיוורים לפתרון. למעשה הם מי שמאפשר את שינוע האנשים בעולם- את התופעה המכוערת הזו של סחר בבני אדם. הם ורק הם אשמים בכך.