★★★★★

הרעיון לחבר את הטרגדיה הרומנטית "רומיאו ויוליה" למציאות המדממת של המזרח התיכון, אינו חדש ותמיד מסקרן. ההפקה "רומיאו וג'ולייטה" של תיאטרון יפו מתיימרת לקשר את הסיכסוך  בין שתי המשפחות במחזה עם הסכסוך הפוליטי בין יהודים לפלשתינים. רומיאו בהצגה הוא פלשתיני ויוליה או ג'ולייטה, היא יהודיה, וההצגה מתנהלת בעברית ובערבית.

עד כאן, הכל בסדר. הבעיה, ששום דבר לא מתחבר בהצגה. על הבמה הרבה אלימות וצעקות, אבל אין קשר בין סיפור המחזה למציאות של ימינו. יוליה יהודיה ורומיאו פלשתיני והצגה שחציה מדובר בערבית – עדיין לא מהווים את החיבור. התוצאה: מהומה רבה על לא דבר.

השחקנים, שעובדים קשה על הבמה, הולכים לאיבוד בהיעדר יד מכוונת של במאי, שיעשה סדר בבלאגן. רוב השחקנים עסוקים בלדקלם את הטקסט והקהל, שאינו מבין ערבית, עסוק בלעקוב אחרי הכתוביות הקטנות שמוקרנות על מסך קטן מעל הבמה. הדיאלוגים לא אמינים, אין קונפליקט, אין ניצוץ של דרמה ואין שום הצדקה לשחק בעברית ובערבית.

רק לקראת סיום, כשסיפור האהבה הגדול בכל הזמנים מתקרב לסיומו הטראגי, וכשכולם מדברים בשפה אחת – עברית, קורה משהו אמיתי על הבמה. מעט מדי ומאוחר מדי. עדי לב, בתפקיד יוליה, בולטת במשחק רגיש ונוגע ללב. גם למילאד גאניב קליבי, בתפקיד רומיאו, יש רגעים טובים על הבמה האינטימית של תיאטרון יפו.

"רומיאו וג'ולייטה" היא ניסיון מעניין, שלא עלה יפה, בעיקר בגלל חוסר כיוון ויצירתיות של המעבד והבמאי דורי אנגל. ההצגה אינה מצליחה להתכתב עם הסכסוך הישראלי פלשתיני וגם לא עושה כבוד ליצירה הקלאסית של שקספיר.