על רקע מניעת כניסתן של חברות הקונגרס האמריקאיות מטעם המפלגה בדמוקרטית, ראשידה טאליב ואילהאן עומאר, לישראל בטענה שהן תומכות בחרם על מוצרים ישראלים כאקט כנגד מדיניות ההתנחלויות בשטחים הכבושים, והסערה שצעד זה עורר בארה"ב ובעולם כולו, פרסם בסוף השבוע שעבר עיתון הוואשינגטון פוסט מאמר דעה של מנכ"ל תנועת בצלם חגי אלעד, הנוגע גם לסירובה של ראשידה טאליב להיכנס לישראל, בתנאים מגבילים, על מנת שזו תוכל לבקר את סבתה בת ה 86 שחיה ב-בית עור אל-פוקא שבגדה המערבית. טאליב דחתה את אישור כניסתה בתנאים מגבילים והסבירה כי לו היתה מסכימה להיכנס בתנאים אלו, הדבר היה גם שובר את לב סבתה.

אלעד היה אמור לפגוש בהן השבוע בישראל. באמצעות מאמרו מנצל אלעד את הבמה התקשורתית על מנת לפרוס בפני הציבור האמריקאי את היחס הכובש, דורסני, לתפישתו, של ישראל כלפי הציבור הפלסטיני שחי בגדה המערבית ובבקעה.
מנכ"ל בצלם פותח את מאמרו ומספר כי "לו הרשתה ישראל לחברת הקונגרס רשידה טליב לבקר את משפחתה בכפר הפלסטיני בית עור אל-פוקא, היתה טליב רואה במו עיניה את כביש 443 שישראל סללה על האדמות הפלסטיניות שהפקיעה – כביש המאפשר לישראלים להגיע מהר יותר, מירושלים דרך הגדה למודיעין ות"א, אך חסום כמעט לחלוטין בפניהם של פלסטינים".

"לו הרשתה ישראל לחברת הקונגרס אילהן עומאר לבקר ברמאללה, היתה עומאר רואה במו עיניה כיצד התנחלויות ישראליות, מחסומים צבאיים וגדר ההפרדה סוגרים במשולב על העיר הפלסטינית, מגבילים את פיתוחה ומנתקים אותה ממובלעות פלסטיניות אחרות בגדה המערבית – שגם הן מופרדות זו מזו. ישראל, מצידה, מתייחסת לכל זה בשביעות רצון כאילו מדובר באוטונומיה", כותב אלעד.
אלעד: "אבל שתי חברות הקונגרס לא יבקרו בישראל כפי שתוכנן. זאת, לאחר שראש הממשלה נענה ללחץ שהפעיל הנשיא האמריקאי וביטל את ההחלטה לאפשר את כניסתן".

ראשיד שסירבה לחתום על מסמך לפיו היא תמנע מכל צעד שהוא בהלך ביקורה את סבתה, נתקלה בהצהרות ראש הממשלה בנימין נתניהו ואחריו הדהד את דברי ה"בוס" שר הפנים אריה דרעי, לפיהן חברת הקונגרס הורשתה להיכנס לישראל במסגרת ביקור הומניטרי שלה אצל סבתה וסירבה, עובדה המהווה הוכחה כי ראשיד תכננה את ביקורה על מנת לפגוע בישראל ולעודד את תנועת החרם על ישראל BDS. הגיבה בנאום ובפוסט שהעלתה בדף הפייסבוק שלה בו כתבה: "בניסיוני לבקר בפלסטין, התנסיתי באותו יחס גזעני שחווים הרבה אמריקאים פלסטינים בהקשר למדיניות הגזענות של השלטון הישראלי כפי שהתגלתה בהקשר לביקורי את סבתי בו חשבנו לשתול במשותף עץ זית, כשפלסטינים וישראלים שמתנגדים לכיבוש הצבאי הלא חוקי מהווים לנו כקהל וצופים כיצד חברת קונגרס אמריקאית מקשיבה להם ורואה אותם לראשונה. הממשלה הישראלית השתמשה באהבתי ותשוקתי לראות את סבתי כדי להשתיקני ולמנוע ממני לעשות כך, כשדרשה ממני לחתום שלא אפעל כך, עובדה המשקפת כמה הם (הממשלה א.מ) לא דמוקרטים ופוחדים כשדרשו שאחתום על מכתב כזה ובכך שקפו את חששותיהם מפני חשיפת האמת שיחשוף ביקורי בדבר מה שקורה באמת לפלסטינים החיים תחת כיבוש במדינת ישראל ובתמיכת הממשל האמריקאי".
אלעד התייחס לכך במאמרו וכתב: "החלטתה זו של ישראל מבוססת על תיקון חדש יחסית (2017) לחוק הכניסה לישראל, האוסר על כניסתם לישראל של אזרחים זרים שפרסמו "ביודעין קריאה פומבית להטלת חרם על מדינת ישראל" או "אזור הנמצא בשליטתה". חוק זה שימש כבר בניסיון לגרש מישראל פעיל זכויות אדם מרכזי וסטודנטית אמריקנית ממוצא פלסטיני. על פי שמו, החוק, לכאורה, חל על כניסה לשטח מדינת ישראל, אך השפעתו רחבה הרבה יותר: כיוון שישראל שולטת במעברים אל הגדה המערבית וממנה, היא מכתיבה כך גם מי יורשה להיכנס אל השטח הפלסטיני – או לצאת ממנו".
מנכ"ל בצלם דוחה את הצגת התקרית עם חברות הקונגרס כתקרית ראשונה מסוגה ולכן חריגה. היא כלל לא חריגה והיא עניין שבשגרה, מסביר אלעד. "בעוד התקשורת הבינלאומית מתייחסת להחלטה להשתמש בחוק נגד טליב ועומר כתקדימית, האמת היא, שהתנהלות כוחנית כזו מצדה של ישראל היא עניין שבשגרה. הגבלת תנועתן של מחוקקות אמריקניות גוררת תגובות נסערות, אבל עבור שני מיליון הפלסטינים הכלואים ברצועת עזה, מדובר במציאות יומיומית. מתקפות פומביות על חברות קונגרס אמנם מייצרות כותרות בינלאומית, אבל עבור כחמישה מיליון הפלסטינים שחיים ללא זכויות פוליטיות תחת כיבוש ישראלי שנמשך כבר למעלה מחמישים שנה זו שגרה מתמשכת, ללא אופק לשינוי. הסתרה, צנזור ושקרים לגבי הדיכוי הברוטאלי של עם שלם גם הן אסטרטגיות ישראליות ותיקות ולא המצאה חדשה שנועדה לרצות את טראמפ. ההבדל היחיד הוא השאלה אם הדברים יעברו בשתיקה כמו תמיד – או שהפעם ישראל סוף סוף תידרש לשלם מחיר".

אלעד: ארצות הברית נותנת חסינות מעונש לישראל

אלעד לא עושה הנחות ולא מתעדן בהקשר השליטה הישראלית בגדה המערבית – "הריגתם ופציעתם של פלסטינים לאורך שנים תוך חסינות מעונש, גזל האדמות השיטתי, השליטה בחייהם של מיליוני אנשים באמצעות משטר היתרים והכל בטענה שמדובר במהלכים חוקיים ודמוקרטיים, מהווים כולם חלק מאותו סטטוס קוו מפורסם. כך גם המנהג לתקוף את כל מי שמנסה לבקר התנהלות זו ולמנוע את כניסתו לישראל ולשטחים. מדיניות החוץ של ארה"ב ביחס לכל זה נעה בין הרסנית לנאיבית, והיא מהווה את אבן היסוד המעניקה לישראל חסינות גורפת ומאפשרת לה להמשיך ולנהוג כך".

אנו לא זקוקים ל"דאגה עמוקה" אירופאית

"בהתחשב במורשת הזו, החידוש היחיד כעת הוא האומץ שמפגינים נבחרי ציבור אמריקניים כמו טליב, עומאר ואחרים, כשהם קוראים לחוסר הצדק בשמו ותובעים שינוי עמוק", כותב אלעד, ומסביר כי "ביטויים של "דאגה עמוקה" מצד גורמים בינלאומיים הם המקבילה הדיפלומטית לביטוי הממוחזר "ליבנו עם הקורבנות". אין לנו יותר צורך בהם. מה שנחוץ הוא הבנה שהסיכוי שישראל תתייחס ברצינות לזכויותיהם של הפלסטינים לחירות או לכבוד קלוש, כל עוד הדבר לא נתפס בעיניה כאינטרס משמעותי שלה בזירה הבינלאומית – וארצות הברית היא ללא ספק המדינה אשר לה די השפעה כדי להטות, סוף סוף, את הכף".
עלינו להילחם על דמוקרטיה וזכויות אדם גם בוושינגטון, בירושלים או בבית עור אל פוקא
"בעידן שבו "מנהיגות" אמריקנית היא יותר ויותר עניין של כוח עירום, תמיכתן של טליב ועומאר בזכויות הפלסטינים מזכירה לנו לצד מה ארה"ב יכולה וצריכה להתייצב. וכשהאסטרטגיה שמאמצת ישראל מזוהה יותר ויותר עם הכוחות האולטרה-לאומניים המתחזקים ברחבי העולם, ההחלטה למנוע את כניסתן של טליב ועומאר מוכיחה שוב עד כמה ישראל אינה דמוקרטית. המצב הנוכחי משמש כתזכורת שאם באמת רוצים אנו להיות חלק מעולם של זכויות אדם ודמוקרטיה, איננו יכולים להתייחס אל ערכים אלו כסיסמאות ריקות. אנחנו חייבים להילחם עבורם, יחד, בנחישות, בין אם זה בוושינגטון, בירושלים או בבית עור אל-פוקא", מסיים מנכ"ל בצלם את מאמרו.