צבע אדום: עז וכואב

ענת מנדל, תושבת אשקלון, מביעה דעתה על המצב בעוטף עזה ובישובים הסמוכים, ועל תפקידם של כלל תושבי ישראל בדרך לשינוי מדיניות הממשלה בנוגע למצב מתמשך זה

צבע אדום: עז וכואב

ענת מנדל, תושבת אשקלון, מביעה דעתה על המצב בעוטף עזה ובישובים הסמוכים, ועל תפקידם של כלל תושבי ישראל בדרך לשינוי מדיניות הממשלה בנוגע למצב מתמשך זה

חופשת הקיץ כמעט תמה והדרום האדום לוהט שוב. קולות הילדים המבוהלים, אלו ממסיבת סוף הקיץ בשדרות שהופרעה באכזריות על ידי שלושה מטחי רקטות מעזה, מהדהדים יחד עם קולות הוריהם המבוהלים לא פחות שנמצאו באותה שעה בתיאטרון הקאמרי בתל אביב ולא ידעו את נפשם.

יחד עם הקולות הללו, שומעים את הקולות המוחים נגד תושבי "מדינת" תל אביב האטומים, שלא מבינים מה קורה בחבל הארץ שעוטף את עזה.

עד לפני פחות משנתיים גרתי בתל אביב. גם כאשר נחשבתי תל אביבית, לא ראיתי את עצמי כמי שחיה בתוך בועה (בכלל, אני ירושלמית בנפשי), והייתי מעורבת תמיד בקורה במדינה כולה, מצפון ועד דרום.

בשנת 1991 סבלתי מנחת זרועו של סדאם חוסיין בימי מלחמת המפרץ. באותה מלחמה טווחה תל אביב פעם אחר פעם. אז, חבשנו מסיכות ואטמנו בסרט הדבקה את החלונות. היום זה כמעט זניח בעיני.

מאז שנת 2000, עת החלו שיגורי רקטות מרצועת עזה לעבר ישראל, נפגעו תושבי שדרות וישובים נוספים באזור עוטף עזה. כל המדינה דיברה על הטרור הפלסטינאי החדש, ואני הרגשתי הזדהות מלאה עם תושבי חבל הארץ החוטף (לא עוטף ולא נעטף).

החל משנת 2006, הרקטות כבר הגיעו לטווח רחוק יותר, ואז גם ישראל הגיבה ביתר חריפות – בסיכולים ממוקדים או במבצעים צבאיים רחבי היקף. עם זאת, המבצעים המשמעותיים יותר הגיעו כאשר נפגעה הבטן הרכה של המדינה. כך, בשנת 2009 מבצע "עופרת יצוקה" החל אחרי שנורו רקטות גראד אל אשדוד ובאר שבע; בשנת 2012 מבצע "עמוד ענן" החל אחרי ששוגרו רקטות לכיוון תל אביב וירושלים; ובשנת 2014 החל מבצע "צוק איתן" אחרי שבמשך חודשים ספורים התרחש ירי הרקטות הכבד ביותר מאז שנת 2012 לכיוון ישובי עוטף עזה והעיר שדרות.

לפני כשנתיים עברתי לאשקלון. כבר בשבוע הראשון שלי בעיר זכיתי לטעום את נפלאות "צבע אדום". ועדיין, לא דאגתי לעצמי כפי שדאגתי לתושבי עוטף עזה (הידועים בכינוי החיבה "חוטף עזה"). הבנתי, שאצלנו, באשקלון, סובלים "בקטנה". בשדרות, ובעשרות ישובים, זה כבר עניין שבשגרה מזה 19(!) שנה.

במאי 2018 נורו כ- 200 פצמ"רים על ישובי עוטף עזה, וחיל האוויר תקף עשרות מטרות טרור. עד לסוף 2018 נורו למעלה מ- 1000 רקטות לכיוון עוטף עזה, שהגיעו גם לאשקלון.

במרץ 2019 נרשמה "הסלמה" כאשר רקטות הגיעו לאזור גוש דן ולאזור השרון. צה"ל תקף והדרום חטף.

כל זה עוד מבלי שהזכרתי כלל את עפיפוני התבערה והבלונים, שגורמים למאות שריפות שמכלות דונמים של עצי חורש, אדמות חקלאיות, שדות ומבנים.

גם היום, כאשר עדיין מהדהדים בראשי קולות הילדים המבוהלים ממסיבת סוף הקיץ שנערכה אמש בשדרות, אני פשוט לא מבינה כיצד זה יכול להיות שמדינה שלמה מתנהלת "כאילו כלום". תושבי דרום הארץ סובלים באופן מחפיר ומהווים מטרות במטווח של פגיעות הטרור המסלימות של שכנינו מעזה.

תחשבו על זה רגע.

ילדים, הורים, גברים, נשים, זקנים וצעירים, שמתגוררים בחבל ארץ לא קטן, סובלים כמעט שני עשורים, מסיכון מתמיד, איום בטחוני קיומי, וחיים בסימן שאלה קבוע: איפה יתפוס אותי הטיל הבא? האם אהיה במקלחת, ברחוב, האם התינוק שלי יהיה איתי? האם נספיק להגיע לממ"ד או שמא נצטרך להשתטח על כביש האספלט עם בגדי החג? האם יגיעו אורחים לחתונה שלי?

הסכנה אורבת לרבבות אזרחי המדינה, בכל רגע נתון, על כל צעד ושעל, ואין אף מקום בטוח עבורם. תושבי חבל הארץ החבול והחבוט הזה מתמודדים יום יום, שעה שעה עם קושי מתמיד וחיים בסכנה.

תחשבו על זה, דור שלם של ילדים נולד למציאות הזאת ולא יודע מציאות אחרת. חלקם הצליחו לפתח חוסן אישי, חוסן משפחתי, חלקם איבדו את האמון בחיים, במדינה, בממשלה. חלקם הצליחו להתגבר על הקשיים בזכות התמיכה הקהילתית שהם מקבלים. לא כולם.

עד מתי יוכלו תושבי "חוטף עזה" לחיות עם האתגרים הקיומיים שנופלים לפתחם משמיים, חדשות לבקרים, ללא התראה מוקדמת. במה נותר להם להיאחז?

אני שואלת אתכם, תושבי מרכז הארץ וצפונה, במה אתם יכולים לסייע?

לא, לא תתפסו אותי מתייחסת לתושבי תל אביב כתושבי "מדינת" תל אביב. אני לא מסכימה לכך. אני באתי משם ולא ראיתי את עצמי ואת חברי כמנותקים מתושבי הדרום, אלא חלק אינטגרלי מהם. כל מה שאני מקווה לו זה שתושבי המדינה כולה יפעילו את הלחץ שהם יכולים להפעיל כדי שהמדינה תפעל לטובת תושבי הדרום החוטף בעוטף.

זה לא מספיק שתושבי הדרום יפגינו. אין להם מספיק כח אלקטורלי. הם זקוקים לסיוע חירום של כל תושבי המדינה, בכל האזורים מצפון ועד דרום. האוכלוסיות החזקות צריכות להתגייס ולסייע לאוכלוסיות המוחלשות (שלא מרצונן ולא מבחירתן).

שאף אחד לא יגיד לי: "אז למה הם גרים שם?"
זאת לא אמירה מכבדת את אומרה.

שאף אחד לא יגיד לי: "אז למה הם מצביעים לנתניהו?"
גם זאת לא אמירה שמכבדת את אומרה.

אני מצטערת. אני תופסת בגישה ריאליסטית. אני פשוט יודעת, שגם אם בני גנץ יהיה ראש הממשלה, ויאיר לפיד יהיה שר החוץ, העזתים לא יפריחו בלונים אדומים ממולאים באורז ולא "יפגיזו" את עוטף עזה בסוכריות ופרחים.

לצערי, עוד לא הגיע זמן החזון "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ". אני אסתפק בשלום קר.

עד אז, תושבי מרכז הארץ וצפונה, בואו ותהיו המגינים של תושבי העוטף מבלי לשפוט אותם על מקום מגוריהם, או על מי הם בחרו לכנסת ישראל. תחזקו אותם, תתמכו בהם ותסייעו ככל יכולתכם בכל מקום שבו אתם נמצאים.

לא לעולם חוסן.

חופשת הקיץ כמעט תמה והדרום האדום לוהט שוב. קולות הילדים המבוהלים, אלו ממסיבת סוף הקיץ בשדרות שהופרעה באכזריות על ידי שלושה מטחי רקטות מעזה, מהדהדים יחד עם קולות הוריהם המבוהלים לא פחות שנמצאו באותה שעה בתיאטרון הקאמרי בתל אביב ולא ידעו את נפשם.

יחד עם הקולות הללו, שומעים את הקולות המוחים נגד תושבי "מדינת" תל אביב האטומים, שלא מבינים מה קורה בחבל הארץ שעוטף את עזה.

עד לפני פחות משנתיים גרתי בתל אביב. גם כאשר נחשבתי תל אביבית, לא ראיתי את עצמי כמי שחיה בתוך בועה (בכלל, אני ירושלמית בנפשי), והייתי מעורבת תמיד בקורה במדינה כולה, מצפון ועד דרום.

בשנת 1991 סבלתי מנחת זרועו של סדאם חוסיין בימי מלחמת המפרץ. באותה מלחמה טווחה תל אביב פעם אחר פעם. אז, חבשנו מסיכות ואטמנו בסרט הדבקה את החלונות. היום זה כמעט זניח בעיני.

מאז שנת 2000, עת החלו שיגורי רקטות מרצועת עזה לעבר ישראל, נפגעו תושבי שדרות וישובים נוספים באזור עוטף עזה. כל המדינה דיברה על הטרור הפלסטינאי החדש, ואני הרגשתי הזדהות מלאה עם תושבי חבל הארץ החוטף (לא עוטף ולא נעטף).

החל משנת 2006, הרקטות כבר הגיעו לטווח רחוק יותר, ואז גם ישראל הגיבה ביתר חריפות – בסיכולים ממוקדים או במבצעים צבאיים רחבי היקף. עם זאת, המבצעים המשמעותיים יותר הגיעו כאשר נפגעה הבטן הרכה של המדינה. כך, בשנת 2009 מבצע "עופרת יצוקה" החל אחרי שנורו רקטות גראד אל אשדוד ובאר שבע; בשנת 2012 מבצע "עמוד ענן" החל אחרי ששוגרו רקטות לכיוון תל אביב וירושלים; ובשנת 2014 החל מבצע "צוק איתן" אחרי שבמשך חודשים ספורים התרחש ירי הרקטות הכבד ביותר מאז שנת 2012 לכיוון ישובי עוטף עזה והעיר שדרות.

לפני כשנתיים עברתי לאשקלון. כבר בשבוע הראשון שלי בעיר זכיתי לטעום את נפלאות "צבע אדום". ועדיין, לא דאגתי לעצמי כפי שדאגתי לתושבי עוטף עזה (הידועים בכינוי החיבה "חוטף עזה"). הבנתי, שאצלנו, באשקלון, סובלים "בקטנה". בשדרות, ובעשרות ישובים, זה כבר עניין שבשגרה מזה 19(!) שנה.

במאי 2018 נורו כ- 200 פצמ"רים על ישובי עוטף עזה, וחיל האוויר תקף עשרות מטרות טרור. עד לסוף 2018 נורו למעלה מ- 1000 רקטות לכיוון עוטף עזה, שהגיעו גם לאשקלון.

במרץ 2019 נרשמה "הסלמה" כאשר רקטות הגיעו לאזור גוש דן ולאזור השרון. צה"ל תקף והדרום חטף.

כל זה עוד מבלי שהזכרתי כלל את עפיפוני התבערה והבלונים, שגורמים למאות שריפות שמכלות דונמים של עצי חורש, אדמות חקלאיות, שדות ומבנים.

גם היום, כאשר עדיין מהדהדים בראשי קולות הילדים המבוהלים ממסיבת סוף הקיץ שנערכה אמש בשדרות, אני פשוט לא מבינה כיצד זה יכול להיות שמדינה שלמה מתנהלת "כאילו כלום". תושבי דרום הארץ סובלים באופן מחפיר ומהווים מטרות במטווח של פגיעות הטרור המסלימות של שכנינו מעזה.

תחשבו על זה רגע.

ילדים, הורים, גברים, נשים, זקנים וצעירים, שמתגוררים בחבל ארץ לא קטן, סובלים כמעט שני עשורים, מסיכון מתמיד, איום בטחוני קיומי, וחיים בסימן שאלה קבוע: איפה יתפוס אותי הטיל הבא? האם אהיה במקלחת, ברחוב, האם התינוק שלי יהיה איתי? האם נספיק להגיע לממ"ד או שמא נצטרך להשתטח על כביש האספלט עם בגדי החג? האם יגיעו אורחים לחתונה שלי?

הסכנה אורבת לרבבות אזרחי המדינה, בכל רגע נתון, על כל צעד ושעל, ואין אף מקום בטוח עבורם. תושבי חבל הארץ החבול והחבוט הזה מתמודדים יום יום, שעה שעה עם קושי מתמיד וחיים בסכנה.

תחשבו על זה, דור שלם של ילדים נולד למציאות הזאת ולא יודע מציאות אחרת. חלקם הצליחו לפתח חוסן אישי, חוסן משפחתי, חלקם איבדו את האמון בחיים, במדינה, בממשלה. חלקם הצליחו להתגבר על הקשיים בזכות התמיכה הקהילתית שהם מקבלים. לא כולם.

עד מתי יוכלו תושבי "חוטף עזה" לחיות עם האתגרים הקיומיים שנופלים לפתחם משמיים, חדשות לבקרים, ללא התראה מוקדמת. במה נותר להם להיאחז?

אני שואלת אתכם, תושבי מרכז הארץ וצפונה, במה אתם יכולים לסייע?

לא, לא תתפסו אותי מתייחסת לתושבי תל אביב כתושבי "מדינת" תל אביב. אני לא מסכימה לכך. אני באתי משם ולא ראיתי את עצמי ואת חברי כמנותקים מתושבי הדרום, אלא חלק אינטגרלי מהם. כל מה שאני מקווה לו זה שתושבי המדינה כולה יפעילו את הלחץ שהם יכולים להפעיל כדי שהמדינה תפעל לטובת תושבי הדרום החוטף בעוטף.

זה לא מספיק שתושבי הדרום יפגינו. אין להם מספיק כח אלקטורלי. הם זקוקים לסיוע חירום של כל תושבי המדינה, בכל האזורים מצפון ועד דרום. האוכלוסיות החזקות צריכות להתגייס ולסייע לאוכלוסיות המוחלשות (שלא מרצונן ולא מבחירתן).

שאף אחד לא יגיד לי: "אז למה הם גרים שם?"
זאת לא אמירה מכבדת את אומרה.

שאף אחד לא יגיד לי: "אז למה הם מצביעים לנתניהו?"
גם זאת לא אמירה שמכבדת את אומרה.

אני מצטערת. אני תופסת בגישה ריאליסטית. אני פשוט יודעת, שגם אם בני גנץ יהיה ראש הממשלה, ויאיר לפיד יהיה שר החוץ, העזתים לא יפריחו בלונים אדומים ממולאים באורז ולא "יפגיזו" את עוטף עזה בסוכריות ופרחים.

לצערי, עוד לא הגיע זמן החזון "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ". אני אסתפק בשלום קר.

עד אז, תושבי מרכז הארץ וצפונה, בואו ותהיו המגינים של תושבי העוטף מבלי לשפוט אותם על מקום מגוריהם, או על מי הם בחרו לכנסת ישראל. תחזקו אותם, תתמכו בהם ותסייעו ככל יכולתכם בכל מקום שבו אתם נמצאים.

לא לעולם חוסן.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן