★★★★★

צ'רלי צ'פלין היה אמן גאון ואדם שנוי במחלוקת. המחזמר החדש יחסית, "צ'פלין", שמגיע אלינו היישר מברודוויי (כתבו: כריסטופר קרטיס ותומאס מהאן), מתיימר להקיף את אמנותו של גאון הקולנוע ואת אישיותו המורכבת. רוב הזמן ובעיקר במחצית הראשונה, הכמות באה על חשבון העומק והאיכות.

חלקו הראשון של המחזמר מציג בצורה שבלונית  תחנות בחייו של צ'פלין, מילד עני עד שכבש את העולם. חלקו השני והטוב יותר של המחזמר חושף את אישיותו השתלטנית של צ'פלין, את יחסיו ההרסניים עם נשים, את השערוריות המיניות ואת עמדותיו הפוליטיות, שעורו נגדו זעם מהשלטון.

צ'פלין היה אמן אמיץ ופורץ דרך, שלא חשש להתבטא נגד הלאומנות שפשטה בארה"ב ובאירופה. ובמילים אחרות: הוא היה שמאלני ושוחר שלום. צ'פלין שילם על כך מחיר יקר – וגורש מארה"ב באשמת בגידה. אלה רגעי השיא של המחזמר. רגעים שמחברים אותנו למציאות הפוליטית של ימינו ומעניקים למחזמר גוון אקטואלי. אחד הרגעים המרגשים על הבמה הוא כאשר צ'פלין, בסוף הקריירה שלו, חוזר לארה"ב לקבל את האוסקר.

זה מתקשר לתגלית של המחזמר: עפרי ביטרמן, שחקן צעיר, כריזמתי, שמגלם בצורה מופלאה את צ'פלין, כאילו נולד להיכנס לנעליו הגדולות של האמן. אהבתי גם את טלי אורן ואת אבי גרייניק. "צ'פלין", הגרסה הישראלית שביים שוקי וגנר, איננו מחזמר גדול. אחת הסיבות לכך, שבניגוד לרוב מחזות הזמר שאנו מכירים, אין כאן להיטים, שיכולים לסחוף את הקהל ולהרים את התקרה באולם. הסאונד הצורמני, שהיה בהצגה שבה נכחתי, ממש לא מתאים למחזמר מושקע שכזה.

אם להתעלם לרגע מבעיות הסאונד (שתוקן, אני מקווה), "צ'פלין" הוא מחזמר נחמד, לא מבריק, מצחיק לפעמים ונוגע ללב, שמעניק שעתיים וחצי של הנאה וגם חומר למחשבה על תפקידו של האמן כמצפן פוליטי וחברתי.