★★★★★

צאו לי מהרחם! זה מה שרוצה גיבורת המחזה "הריון". מאיה דגן מגלמת את אפי, מנהלת חברת הייטק, שחיה באושר ובעושר עם בעלה, פרופסור מפורסם לפיזיקה. בני הזוג בחרו לא להביא ילדים לעולם. טוב להם ככה. הם רוצים להקדיש את חייהם זה לזו ולקריירות המצליחות שלהם. הם מסרבים להיכנע ללחצים שמייצרת החברה הישראלית –  להביא ילדים לעולם.

אבל פתאום, בגיל 39 וחצי, אפי מפתיעה את החברות והחברים ובעיקר את בעלה: היא מכריזה על רצונה להיכנס להריון. למה? לא ברור, וזו אחת החולשות של המחזה, שכתבה עדנה מזי"א. אין מניע ברור או חזק, שיכול להניע ולדחוף את העלילה.

לגיבורה מסתבר, שבגילה (ולאחר שעברה בעבר הפלה, לא מבעלה), לא פשוט להיכנס להריון. כל הטיפולים וניסיונות ההפריה נכשלים ונותר עוד ניסיון אחד, אחרון. המחזה של מזי"א עוסק ברובו במסע הייסורים, שעוברת הגיבורה כדי לממש את תשוקתה – ללדת בת. במהלך הזמן התשוקה הזו הופכת לאובססיה.

הטקסט של מזי"א לא מבריק, אבל כתוב היטב, נוגע בעצבים החשופים ונשמע אמין רוב הזמן. הבימוי של עמרי ניצן משרת היטב את הטקסט, לא גונב את ההצגה ומאפשר חופש ביטוי לשחקנים, שרובם טובים מאוד.

מאיה דגן, כוכבת ההצגה, היא שחקנית נשמה. דגן מצחיקה, מרגשת, כואבת, נשברת, קמה ונופלת, ובעיקר נלחמת עד הסוף, גם במחיר משבר בזוגיות וקריסת חברה ההייטק שלה. דגן אינה בשיאה, כשחקנית, בהצגה הזו, אבל גם כשהיא אינה בשיאה, היא עשויה מחומרים טובים.  דגן בולטת עוד יותר על רקע המשחק האפרורי של מיכה סלקטור, שמגלם את בן זוגה, יוני. אהבתי גם את כנרת לימוני ואת דנה מיינרט, ולא אהבתי את המשחק המוגזם של נעמה שטרית.

"הריון" היא קומדיה עצובה-מצחיקה, שנוגעת בחיים, נוגעת ללב ולרחם. האם בסופו של דבר הגיבורה שלנו תיכנס להריון? שאלה טובה. אני לא אגלה. תישארו במתח.

והערה לסיום: לאחרונה ראיתי שתי הצגות בקאמרי, שעוסקות בנושאים של כאן ועכשיו: "קרוב יותר" ו"הריון". שתי הצגות טובות ("קרוב יותר" טובה יותר), שעשויות למשוך קהל חדש וצעיר לתיאטרון, כי הן עוסקות במה שמעסיק את הקהל הזה (ולא רק אותו). נכון, שאין מדובר במחזות עומק של שקספיר, צכוב, יונסקו או סטרינדברג, אבל לפעמים מחזה "פשוט" לכאורה מצליח לגעת בצופים ולהעניק להם חוויה רגשית ואינטלקטואלית יותר ממחזה עומק מרוחק ומשעמם.