רשמים מהפסטיבל הבינלאומי למוזיקה קאמרית, 7.9.2019-3.9.2019, י.מ.ק.א, ירושלים

את הקונצרט הראשון בפסטיבל פתח הקלרניתן יורג וידמן בנגינה "קפיצית" שהפכה בהמשך למלאת רגש ומאד לירית של הסונטה בפה מינור (אופ' 120 מס' 1) מאת ברהמס. ה'התאדות' של הצלילים בסוף הפרק האיטי הייתה מלאת קסם. הליווי של הפסנתרן קיריל גרשטיין היה קצת חיוור. הם אמנם ביצעו את כל הוראות המלחין, אך האיטיות 'פירקה' את זרימת […]

רשמים מהפסטיבל הבינלאומי למוזיקה קאמרית, 7.9.2019-3.9.2019, י.מ.ק.א, ירושלים

את הקונצרט הראשון בפסטיבל פתח הקלרניתן יורג וידמן בנגינה "קפיצית" שהפכה בהמשך למלאת רגש ומאד לירית של הסונטה בפה מינור (אופ' 120 מס' 1) מאת ברהמס. ה'התאדות' של הצלילים בסוף הפרק האיטי הייתה מלאת קסם. הליווי של הפסנתרן קיריל גרשטיין היה קצת חיוור. הם אמנם ביצעו את כל הוראות המלחין, אך האיטיות 'פירקה' את זרימת […]

את הקונצרט הראשון בפסטיבל פתח הקלרניתן יורג וידמן בנגינה "קפיצית" שהפכה בהמשך למלאת רגש ומאד לירית של הסונטה בפה מינור (אופ' 120 מס' 1) מאת ברהמס. ה'התאדות' של הצלילים בסוף הפרק האיטי הייתה מלאת קסם. הליווי של הפסנתרן קיריל גרשטיין היה קצת חיוור. הם אמנם ביצעו את כל הוראות המלחין, אך האיטיות 'פירקה' את זרימת הפראזה.  סוחף וריתמי היה פרק הויואצ'ה החותם כשהפסנתרן מוביל, אך לא היה תיאום בכניסות שלהם וכאשר הקלרניתן ניגן מהר הוא 'מרח' במקצת. האלגרו גרציוזו נעדר חן והיה איטי מדי והקלרניתן ביצע אותו בעצמה רועמת. הדינמיקה של המדרגות לא הלמה את רוחו של ברהמס.

 הכנר הרוסי מרק בוצ'קוב ניגן את הסרנדה בסי במול מינור (אופ' 26) מאת צ'ייקובסקי כאילו הייתה תחינה "יהודית" כאשר על הפסנתר מלווה אותו פלמנה מנגובה בסגנון 'דבר דבור על אופניו'. את הואלס-סקרצו ביצע בוצ'קוב בנטייה קלה ל'בכיינות', ולסירוגין הבליט את ההיתוליות של הסקרצו. בעדינות מופלאה ליוותה אותו פלמנה מנגובה.

את הקונצ'רטו המוצרטי בלה מז'ור (מס 12, ק' 414) פתח הפסנתרן דניס קזוחין בקלילות זורמת וטרילים שקופים. אבל למרות שהוביל את החמישייה בתיאום מדויק, נעדרו מנגינתו צליל מלא ועמוד שדרה. באנדנטה התרפק בלגאטו זורם שלא 'התפרק' וניגן בפשטות ללא האטות מופרזות. הצ'לן טים פארק ניגן ברכות מלטפת ובהירה ולרוב שמרו על מתח. את הרונדו ניגנו בחיות תוך הקפדה על הקצב המנוקד – שבלט בעיקר בנגינת נגן הקונטרבס נביל שאהטה.

אלנה בשקירובה פתחה את שלישיית "גסנהאור" הבטהובנית (אופ' 11 בסי במול מז'ור) בצליל חם שהפך לכבד ורועם במקצת. בלט שהצ'לנית קסניה ינקוביץ' והקלרניתן יורג וידמן לא ביחד עם הפסנתרנית. לבשקירובה חסר רצף מוסיקלי וקו דינמי ונגינתה שקעה לסתמיות. חסרה זרימה ובעיקר תשוקה בטהבונית ואפילו הצלילה לפיאניסימו לא העלימה את החיוורון. הכל היה כבד ומסורבל קמעא למעט הקלרניתן יורג וידמן שניגן בצליל מלא שמחה, בעיקר באלגרו החותם.   העדר הלכידות בלט בנגינת האלגרו כשלא עמדו בקצב.

את עיבודו של וברן  ל- Schatz-Walzer (אופ' 418) מאת יוהן שטראוס הבן ניגנו הכנרים מיכאל ברנבוים וסטיבן ווארטס, הוויולן ז'ראר קוסה, הצ'לן קלאודיו בוהורקז ונגן ההרמוניום ישראל קסטוריאנו בכבדות כאשר על הפסנתר מלווה אותם פלמנה מנגובה בקלילות מלאת עליצות בהירה. האטות הפתע העניקו ליצירה צביון מעט אינפנטילי ומונוטוני. לא כל הכלים היו מכווננים וחסרה הריתמיות ההופכת את הוולס לקונדסי.

הפרק האיטי במי במול מז'ור מאת וברן נוגן בליריות. האינטנסיביות והכרומטיות הצפופה היו בעלי יופי עוצר נשימה. הוויולן אדריאן לה מארקה, הכנרים מיכאל ברנבוים וסטיבן וורטס, והצ'לן אסטריג סירנוסיאן ניגנו בעומק של צליל. הפתיחה מאפסי צליל של האנדנטה נמתחה על צליל עצור אחד. בסיום 'התאדתה' היצירה באורח קסום.

ביצוע הסרנדה לשלישיית מיתרים בדו מז'ור (אופ' 10) של דוחנני החל בריתמיות מנוקדת כאשר הכנרת קלרה-ג'ומי קנג והווילן אדריאן לה מארקה והצ'לן קלאודיו בוהרקוז מיטיבים להבליט את הניגודים בין האלגרו לליריות המדובבת של הרומנסה. הירידה לפיאניסימו הייתה מצמררת והסקרצו החותם  היה מלא חיים ותנועה סוחפת. סיומי הפראזות היו מלאי קסם.

את הגרנד דואו הקונצ'רטנטי מאת וברן – אף הוא במי במול מזו'ר (אופ' 48) ניגן הפסנתרן קזוחין בריחוף קליל ובצליל רך ובשקיפות אך קצת במריחה. יורג וידמן הקלרניתן ניגן כשהוא "רוקד" בכל הגוף. הייתה להם נוכחות חיננית. הריתמיות, הפעמות והפסקות הפתע הובלטו בהפרזה. את הפרק האיטי ניגנו במלודיות ובצלילה לפיאניסימו חרישי אבל לא ביחד. בקלילות ריחף קזוחין בפרק הרונדו החותם.

את עיבודו של שנברג ל- "Lagunen-Walzer" של יוהן שטראוס הבן (אופ' 411) פתחו הכנרים מיכאלה מרטין ופרידמן אייכהורן, הוויולן אורי קם והצ'לן טים פארק באִטיות מופלגת מדי בשביל ולס. בלט העדר לכידות בנגינתם. על הפסנתר ליווה אותם קיריל גרשטיין בצליל נוקשה קמעא שהפך בהמשך לשובב. הוואלס נחתם באורח בומבסטי.

את מבחר הוואלסים מאת  ברהמס (אופ' 39) פתחה אלנה בשיקורבה בצליל נוקשה ומתכתי. היא ניגנה בלכידות מרשימה עם הפסנתרן סאנווק קים.  בקלילות זורמת ואפילו בקורטוב קונדסות ניגנו את מחרוזת הוואלסים. הניגודים הקיצוניים בדינמיקה היו מופלגים. את הוואלס החותם ניגנו תוך הבלטת הנינוחות הווינאית ואפילו בשקיפות.

דיסוננטים קודרים ומלנכוליה צפופה אפיינו את האקספרסיוניזם האגרסיבי של שלישיית המיתרים פרי עטו של שניטקה בביצוע הכנר פרידמן אייכהורן, הוויולן אדיראן לה מרקה והצ'לן קלאודיו בוהרקוז. האינטנסיביות הייתה מרשימה.

את הקונצ'רטו המוצרטי בדו מז'ור (ק' 415) מס' 13, ניגנה אלנה בשקירובה בקלילות  ובריתמיות מנוקדת, אך הטרילים שלה לא היו שקופים ולעתים "מרחה". הירידה הפתאומית לפיאנו הייתה יפה והאנדנטה – לירי ואפילו אינטנסיבי. היא ניגנה עדין ומהורהר אבל הכנרים קתרין ראבוס וקלרה-ג'ומי קנג  "הרגו" את המתח והפכו את מוצרט לחיוור. פרק הרונדו היה  ריתמי אך הסולנית ניגנה בצליל רועם.

קלילות סוחפת ו"קפיצית" אפיינה את ביצוע מבחר מתוך ואלסים קצרים של וולפגנג רים. למגינת הלב הכרומטיות מלאת הקסם הפכה בהמשך לשיממון חלול כאשר בשקירובה מנגנת במתכתיות בוטה.

את הסונטה בפה מז'ור לצ'לו ופסנתר (אופ' 99) מאת ברהמס ניגן הצ'לן אלכסנדר קניאז'ב בצליל מלא ובעומק אינטנסיבי. הפסנתרנית פלמנה מנגובה ליוותה אותו בשקיפות שדמתה לשכשוך מי פלגים. הדריכות הקשובה של הצ'לן הפכה את הסונטה למגוונת,  עשירה ושירתית. את פרק האדג'יו האיטי ניגן קניאז'ב בהעדר כוונון אך בפאתוס ובליריות מדובבת. מנגובה התרפקה על הפסנתר בצליל עתיר גוונים ובלגאטו של פדל אצבע.

את הסרנדה בדו מז'ור לשלישיית מיתרים (אופ' 10) מאת דוחנני ניגנו הכנרת קלרה ג'ומי קנג, הוויולן אדריאן לה מארקה והצ'לן קלאודיו בוהורקז בריתמיות ותנופה זורמת. מרתקים היו הדיסוננטים של דוחנני. את הרומנסה ניגנו בלירית מדובבת. ריתמיות ותנועה אפיינו את פרק הסקרצו. הפיציקאטו בצ'לו היה מלא מתח והפריטה הייתה בצליל 'תלת מימדי'. הדגש היה על הפעמה הבלתי סימטרית. חברי הטריו ניגנו בלכידות מרשימה ובסיומות של פראזות עגולות.

ניסוי בהפקת צליל מעמוד אוויר ערך הקלרניתן יורג וידמן ביצירתו "היה היה". במקביל – קזוחין פרט והקיש על דופן ומיתרי הפסנתר. המלודיה הייתה ריקה וחלולה.

את עיבודו של ואשה פז'יהודה לוואלסים האהובים מתוך "אביר הוורד" של ריכרד שטראוס ניגנו הכנר הראשי של הפילהרמונית הווינאית ריינר הונק בקלילות מלאת חן ובתיאום עם הפסנתרן דניס קזוחין. הסיומת הייתה בצליל קליל ושקוף.

 דווקא בנגינת האנדנטה והווריאציות לשני פסנתרים, שני צ'לי וקרן מאת שומן (ילמ"א 10) – בלט העדר בלנס בין הנגנים. נגן הקרן בן גולדשטיין היה נהדר  והצליל של הצ'לנים אסטריג סירנוסיאן וקסניה ינקוביץ' נמוג באוויר. הירידה לפיאניסימו הייתה מופלאה אך הסתיימה בצליל עמום מדי. בהמשך התחילו הפסנתרנים קיריל גרשטיין ואלנה בשקירובה מאפסי צליל אך הצ'לנים נענו להם בצליל חיוור. רק הפיציקטו החותם היה מבריק והעניק חיים ליצירה. את הפרק המהיר ניגנה בשקירובה בצליל נקישתי. בן גולדשטיין האט מדי אבל ניגן מאד וורבאלי. גם בפרק המהיר ניגנו בתיאום ובלכידות. הדגש על הפעמה הבלתי סימטרית – כמו גם הבלטת הפן הריתמי – תרמו לרצף הזרימה. הפסנתרנים חידדו את הריתמיות בהבליטם את הפיאנו הפתאומי שקדם לעליה. ועם זאת היה הביצוע פשטני ונעדרה ממנו המורכבות של שומן.

את האלגרו הפותח את השישייה של דוחנני בדו מז'ור (אופ' 37) ניגנו הכנר ריינר הונק,  הוויולן ז'ראר קוסה והצ'לן טים פארק בצליל אינטנסיבי וחם. הפסקות הפתע תרמו לזרימה הקצבית. הכרומטיות הצפופה והמעודנת של דוחנני זכתה להבלטה מלאת קסם. החזרה על אותו הצליל והסינקופות היורדות תרמו להעצמת המתח,  הגם שנגינתו של הפסנתרן סנווק קים הייתה קצת סתמית. הקרשצ'נדו בעיקר בנגינת הקלרינתן יורג וידמן היה קצת דרמטי מדי אך הטרילים בנגינתו היו יפים. את האדג'יו ניגנו בליריות מדובבת. פרק האלגרו היה מנוקד – וולס עם דגש על הפעמה הבלתי סימטרית – גם בקלרנית. הפאתוס היה במקומו, למרות שההאטות בסוף היו מופרזות. אפילו הפסנתרן סאנווק קים נסחף אחר הקצביות המתהוללת.

את עיבודו של ואשה פז'יהודה לוואלסים מתוך "אביר הוורד" של שטראוס ניגנו הכנר ריינר הונק בליווי דניס קזוחין על הפסנתר בצליל חם ובתנופה סוחפת.

הצ'לן טים פארק ונגן הקונטרבס נביל שהאטה ניגנו את עיבודו של יורג באומן לסונטה מס' 10 בסול מז'ור מאת ברייר ברכות מלטפת ובעומק תלת ממדי אבל בקורטוב אי ניקיונות. האדג'יו – היה כמעט אלוהי אבל הרובאטו היה מופרז והעיבוד התחיל 'להתפלסף' – מה שהיה מיותר. החזרה האחרונה בפיאנו נהדרת. את פרק האלגרו פרסטיסימו ניגנו בלכידות ובניקיון מרשים  ובפיציקטו פלסטי 'תלת ממדי'.

עדין ומלא הבעה בעיקר של הצ'לנית אסטריג סירונסיאן היה ביצוע הסונטה לכינור ולצ'לו מאת ראוול (מ' 73). הצליל ה"סטאטי" 'התאדה' באוויר. הסיום בנגינת הכנר מיכאל ברנבוים והצ'לנית היה סוער ומלא ברק.

את הסונטה לשני כינורות בלה מינור (אופ' פוסט) מאת איזאיי פתחו הכנרים מיכאלה מרטין וסטיבן ווארטס בקצב מנוקד. התיאום ביניהם היה מופלא והפריטה של הפיציקטו הייתה בצליל תלת ממדי. הכנרת ניגנה בליריות מדובבת ומלאת הבעה.

את "לה ואלס" הפואמה הכוריאוגרפית (מס' 72) מאת ראוול פתחו הפסנתרנים דניס קזוחין  וקיריל גרשטיין בקונדסות קלילה. בהמשך – פרט והלם קזוחין במיתרים. ללא גיוון דינמי הפכו החזרות לסתמיות ורועמות.

את חמישיית הפסנתר בפה מינור (אופ' 14) מאת סזר פרנק – ליוותה הפסנתרנית פלמנה מנגובה בפשטות ובצליל מלא קסם, אבל לחוד – ללא ההרכב. הליווי שלה היה מנוקד, מעודן ומתרפק, עדין ומסתורי ובעיקר בהיר ושקוף. הכנרים מיכאלה מרטין ופרידמן אייכהורן, הוויולן ז'ראר קוסה והצ'לן קלאודיו בוהורקז השיבו לה בצליל חם ואינטנסיבי ובעיקר בניקיון מרשים. הם הבליטו את הכרומטיות הצפופה של פרנק. יפה הייתה הדרך בה "התאדו" הצלילים בתום הפרק האיטי. החזרות היו קצת מונוטוניות והקרשצ'נדו היה רועם קמעא בסוף. הפורטה הפתאומי והקצב המנוקד כניגוד ללגאטו הוסיף ליפי הביצוע. הרובאטו הפתאומי היה יפה והעידון של מנגובה בפיאנו היה שובה לב. כלי הקשת ניגנו ברכות מלטפת והצ'לן ניהל דיאלוג קסום עם הכינורות.  האקצ'לרנדו בסוף היה סוחף אם כי הם לא היו ביחד. בניגוד לכובד של המקצב המנוקד של כלי הקשת ריחפה מנגובה בקלילות על קלידי הפסנתר. השקיפות הבהירה שלה הייתה כמו 'צליל דרון' סביבו "התהולל" ההרכב.

 יצירתו של הקלרניתן יורג וידמן – 'דמעות המוזה' – הייתה בגדר התנסות בהפקת צליל מעמוד אוויר של קלרינט –  טיפוס על גבהים והתנסות במצלולים חדשים וקשת של גוני צליל. הקלרינטן "חרק" במכוון, וניגן ב"פעייה" ובסלסול. גם בשקירובה ניגנה ב"נחישות".

את 'עלילות הוואלס הווינאי' ניגן הכנר ריינר הונק – המכהן ככנר הראשי של הפילהרמונית הווינאית –  כבתוך שלו. עיצוב הניגודים בדינמיקה הוסיף לזרימה ולריתמיות התוססת של הוואלסים. יפה היה גם ביצוע ה"לנדלר" שהלחין אביו של יוהן שטראוס ב-1918.

*

היה זה פסטיבל איכותי שבו העלו מיטב הנגנים מהפילהרמונית של ברלין ומרחבי אירופה וישראל מגוון מרתק של פיקנטריות אהובות ופחות מוכרות מהעולם הקאמרי – פסטיבל שפתח צוהר לעולם שאפשר רק להתגעגע אליו

את הקונצרט הראשון בפסטיבל פתח הקלרניתן יורג וידמן בנגינה "קפיצית" שהפכה בהמשך למלאת רגש ומאד לירית של הסונטה בפה מינור (אופ' 120 מס' 1) מאת ברהמס. ה'התאדות' של הצלילים בסוף הפרק האיטי הייתה מלאת קסם. הליווי של הפסנתרן קיריל גרשטיין היה קצת חיוור. הם אמנם ביצעו את כל הוראות המלחין, אך האיטיות 'פירקה' את זרימת הפראזה.  סוחף וריתמי היה פרק הויואצ'ה החותם כשהפסנתרן מוביל, אך לא היה תיאום בכניסות שלהם וכאשר הקלרניתן ניגן מהר הוא 'מרח' במקצת. האלגרו גרציוזו נעדר חן והיה איטי מדי והקלרניתן ביצע אותו בעצמה רועמת. הדינמיקה של המדרגות לא הלמה את רוחו של ברהמס.

 הכנר הרוסי מרק בוצ'קוב ניגן את הסרנדה בסי במול מינור (אופ' 26) מאת צ'ייקובסקי כאילו הייתה תחינה "יהודית" כאשר על הפסנתר מלווה אותו פלמנה מנגובה בסגנון 'דבר דבור על אופניו'. את הואלס-סקרצו ביצע בוצ'קוב בנטייה קלה ל'בכיינות', ולסירוגין הבליט את ההיתוליות של הסקרצו. בעדינות מופלאה ליוותה אותו פלמנה מנגובה.

את הקונצ'רטו המוצרטי בלה מז'ור (מס 12, ק' 414) פתח הפסנתרן דניס קזוחין בקלילות זורמת וטרילים שקופים. אבל למרות שהוביל את החמישייה בתיאום מדויק, נעדרו מנגינתו צליל מלא ועמוד שדרה. באנדנטה התרפק בלגאטו זורם שלא 'התפרק' וניגן בפשטות ללא האטות מופרזות. הצ'לן טים פארק ניגן ברכות מלטפת ובהירה ולרוב שמרו על מתח. את הרונדו ניגנו בחיות תוך הקפדה על הקצב המנוקד – שבלט בעיקר בנגינת נגן הקונטרבס נביל שאהטה.

אלנה בשקירובה פתחה את שלישיית "גסנהאור" הבטהובנית (אופ' 11 בסי במול מז'ור) בצליל חם שהפך לכבד ורועם במקצת. בלט שהצ'לנית קסניה ינקוביץ' והקלרניתן יורג וידמן לא ביחד עם הפסנתרנית. לבשקירובה חסר רצף מוסיקלי וקו דינמי ונגינתה שקעה לסתמיות. חסרה זרימה ובעיקר תשוקה בטהבונית ואפילו הצלילה לפיאניסימו לא העלימה את החיוורון. הכל היה כבד ומסורבל קמעא למעט הקלרניתן יורג וידמן שניגן בצליל מלא שמחה, בעיקר באלגרו החותם.   העדר הלכידות בלט בנגינת האלגרו כשלא עמדו בקצב.

את עיבודו של וברן  ל- Schatz-Walzer (אופ' 418) מאת יוהן שטראוס הבן ניגנו הכנרים מיכאל ברנבוים וסטיבן ווארטס, הוויולן ז'ראר קוסה, הצ'לן קלאודיו בוהורקז ונגן ההרמוניום ישראל קסטוריאנו בכבדות כאשר על הפסנתר מלווה אותם פלמנה מנגובה בקלילות מלאת עליצות בהירה. האטות הפתע העניקו ליצירה צביון מעט אינפנטילי ומונוטוני. לא כל הכלים היו מכווננים וחסרה הריתמיות ההופכת את הוולס לקונדסי.

הפרק האיטי במי במול מז'ור מאת וברן נוגן בליריות. האינטנסיביות והכרומטיות הצפופה היו בעלי יופי עוצר נשימה. הוויולן אדריאן לה מארקה, הכנרים מיכאל ברנבוים וסטיבן וורטס, והצ'לן אסטריג סירנוסיאן ניגנו בעומק של צליל. הפתיחה מאפסי צליל של האנדנטה נמתחה על צליל עצור אחד. בסיום 'התאדתה' היצירה באורח קסום.

ביצוע הסרנדה לשלישיית מיתרים בדו מז'ור (אופ' 10) של דוחנני החל בריתמיות מנוקדת כאשר הכנרת קלרה-ג'ומי קנג והווילן אדריאן לה מארקה והצ'לן קלאודיו בוהרקוז מיטיבים להבליט את הניגודים בין האלגרו לליריות המדובבת של הרומנסה. הירידה לפיאניסימו הייתה מצמררת והסקרצו החותם  היה מלא חיים ותנועה סוחפת. סיומי הפראזות היו מלאי קסם.

את הגרנד דואו הקונצ'רטנטי מאת וברן – אף הוא במי במול מזו'ר (אופ' 48) ניגן הפסנתרן קזוחין בריחוף קליל ובצליל רך ובשקיפות אך קצת במריחה. יורג וידמן הקלרניתן ניגן כשהוא "רוקד" בכל הגוף. הייתה להם נוכחות חיננית. הריתמיות, הפעמות והפסקות הפתע הובלטו בהפרזה. את הפרק האיטי ניגנו במלודיות ובצלילה לפיאניסימו חרישי אבל לא ביחד. בקלילות ריחף קזוחין בפרק הרונדו החותם.

את עיבודו של שנברג ל- "Lagunen-Walzer" של יוהן שטראוס הבן (אופ' 411) פתחו הכנרים מיכאלה מרטין ופרידמן אייכהורן, הוויולן אורי קם והצ'לן טים פארק באִטיות מופלגת מדי בשביל ולס. בלט העדר לכידות בנגינתם. על הפסנתר ליווה אותם קיריל גרשטיין בצליל נוקשה קמעא שהפך בהמשך לשובב. הוואלס נחתם באורח בומבסטי.

את מבחר הוואלסים מאת  ברהמס (אופ' 39) פתחה אלנה בשיקורבה בצליל נוקשה ומתכתי. היא ניגנה בלכידות מרשימה עם הפסנתרן סאנווק קים.  בקלילות זורמת ואפילו בקורטוב קונדסות ניגנו את מחרוזת הוואלסים. הניגודים הקיצוניים בדינמיקה היו מופלגים. את הוואלס החותם ניגנו תוך הבלטת הנינוחות הווינאית ואפילו בשקיפות.

דיסוננטים קודרים ומלנכוליה צפופה אפיינו את האקספרסיוניזם האגרסיבי של שלישיית המיתרים פרי עטו של שניטקה בביצוע הכנר פרידמן אייכהורן, הוויולן אדיראן לה מרקה והצ'לן קלאודיו בוהרקוז. האינטנסיביות הייתה מרשימה.

את הקונצ'רטו המוצרטי בדו מז'ור (ק' 415) מס' 13, ניגנה אלנה בשקירובה בקלילות  ובריתמיות מנוקדת, אך הטרילים שלה לא היו שקופים ולעתים "מרחה". הירידה הפתאומית לפיאנו הייתה יפה והאנדנטה – לירי ואפילו אינטנסיבי. היא ניגנה עדין ומהורהר אבל הכנרים קתרין ראבוס וקלרה-ג'ומי קנג  "הרגו" את המתח והפכו את מוצרט לחיוור. פרק הרונדו היה  ריתמי אך הסולנית ניגנה בצליל רועם.

קלילות סוחפת ו"קפיצית" אפיינה את ביצוע מבחר מתוך ואלסים קצרים של וולפגנג רים. למגינת הלב הכרומטיות מלאת הקסם הפכה בהמשך לשיממון חלול כאשר בשקירובה מנגנת במתכתיות בוטה.

את הסונטה בפה מז'ור לצ'לו ופסנתר (אופ' 99) מאת ברהמס ניגן הצ'לן אלכסנדר קניאז'ב בצליל מלא ובעומק אינטנסיבי. הפסנתרנית פלמנה מנגובה ליוותה אותו בשקיפות שדמתה לשכשוך מי פלגים. הדריכות הקשובה של הצ'לן הפכה את הסונטה למגוונת,  עשירה ושירתית. את פרק האדג'יו האיטי ניגן קניאז'ב בהעדר כוונון אך בפאתוס ובליריות מדובבת. מנגובה התרפקה על הפסנתר בצליל עתיר גוונים ובלגאטו של פדל אצבע.

את הסרנדה בדו מז'ור לשלישיית מיתרים (אופ' 10) מאת דוחנני ניגנו הכנרת קלרה ג'ומי קנג, הוויולן אדריאן לה מארקה והצ'לן קלאודיו בוהורקז בריתמיות ותנופה זורמת. מרתקים היו הדיסוננטים של דוחנני. את הרומנסה ניגנו בלירית מדובבת. ריתמיות ותנועה אפיינו את פרק הסקרצו. הפיציקאטו בצ'לו היה מלא מתח והפריטה הייתה בצליל 'תלת מימדי'. הדגש היה על הפעמה הבלתי סימטרית. חברי הטריו ניגנו בלכידות מרשימה ובסיומות של פראזות עגולות.

ניסוי בהפקת צליל מעמוד אוויר ערך הקלרניתן יורג וידמן ביצירתו "היה היה". במקביל – קזוחין פרט והקיש על דופן ומיתרי הפסנתר. המלודיה הייתה ריקה וחלולה.

את עיבודו של ואשה פז'יהודה לוואלסים האהובים מתוך "אביר הוורד" של ריכרד שטראוס ניגנו הכנר הראשי של הפילהרמונית הווינאית ריינר הונק בקלילות מלאת חן ובתיאום עם הפסנתרן דניס קזוחין. הסיומת הייתה בצליל קליל ושקוף.

 דווקא בנגינת האנדנטה והווריאציות לשני פסנתרים, שני צ'לי וקרן מאת שומן (ילמ"א 10) – בלט העדר בלנס בין הנגנים. נגן הקרן בן גולדשטיין היה נהדר  והצליל של הצ'לנים אסטריג סירנוסיאן וקסניה ינקוביץ' נמוג באוויר. הירידה לפיאניסימו הייתה מופלאה אך הסתיימה בצליל עמום מדי. בהמשך התחילו הפסנתרנים קיריל גרשטיין ואלנה בשקירובה מאפסי צליל אך הצ'לנים נענו להם בצליל חיוור. רק הפיציקטו החותם היה מבריק והעניק חיים ליצירה. את הפרק המהיר ניגנה בשקירובה בצליל נקישתי. בן גולדשטיין האט מדי אבל ניגן מאד וורבאלי. גם בפרק המהיר ניגנו בתיאום ובלכידות. הדגש על הפעמה הבלתי סימטרית – כמו גם הבלטת הפן הריתמי – תרמו לרצף הזרימה. הפסנתרנים חידדו את הריתמיות בהבליטם את הפיאנו הפתאומי שקדם לעליה. ועם זאת היה הביצוע פשטני ונעדרה ממנו המורכבות של שומן.

את האלגרו הפותח את השישייה של דוחנני בדו מז'ור (אופ' 37) ניגנו הכנר ריינר הונק,  הוויולן ז'ראר קוסה והצ'לן טים פארק בצליל אינטנסיבי וחם. הפסקות הפתע תרמו לזרימה הקצבית. הכרומטיות הצפופה והמעודנת של דוחנני זכתה להבלטה מלאת קסם. החזרה על אותו הצליל והסינקופות היורדות תרמו להעצמת המתח,  הגם שנגינתו של הפסנתרן סנווק קים הייתה קצת סתמית. הקרשצ'נדו בעיקר בנגינת הקלרינתן יורג וידמן היה קצת דרמטי מדי אך הטרילים בנגינתו היו יפים. את האדג'יו ניגנו בליריות מדובבת. פרק האלגרו היה מנוקד – וולס עם דגש על הפעמה הבלתי סימטרית – גם בקלרנית. הפאתוס היה במקומו, למרות שההאטות בסוף היו מופרזות. אפילו הפסנתרן סאנווק קים נסחף אחר הקצביות המתהוללת.

את עיבודו של ואשה פז'יהודה לוואלסים מתוך "אביר הוורד" של שטראוס ניגנו הכנר ריינר הונק בליווי דניס קזוחין על הפסנתר בצליל חם ובתנופה סוחפת.

הצ'לן טים פארק ונגן הקונטרבס נביל שהאטה ניגנו את עיבודו של יורג באומן לסונטה מס' 10 בסול מז'ור מאת ברייר ברכות מלטפת ובעומק תלת ממדי אבל בקורטוב אי ניקיונות. האדג'יו – היה כמעט אלוהי אבל הרובאטו היה מופרז והעיבוד התחיל 'להתפלסף' – מה שהיה מיותר. החזרה האחרונה בפיאנו נהדרת. את פרק האלגרו פרסטיסימו ניגנו בלכידות ובניקיון מרשים  ובפיציקטו פלסטי 'תלת ממדי'.

עדין ומלא הבעה בעיקר של הצ'לנית אסטריג סירונסיאן היה ביצוע הסונטה לכינור ולצ'לו מאת ראוול (מ' 73). הצליל ה"סטאטי" 'התאדה' באוויר. הסיום בנגינת הכנר מיכאל ברנבוים והצ'לנית היה סוער ומלא ברק.

את הסונטה לשני כינורות בלה מינור (אופ' פוסט) מאת איזאיי פתחו הכנרים מיכאלה מרטין וסטיבן ווארטס בקצב מנוקד. התיאום ביניהם היה מופלא והפריטה של הפיציקטו הייתה בצליל תלת ממדי. הכנרת ניגנה בליריות מדובבת ומלאת הבעה.

את "לה ואלס" הפואמה הכוריאוגרפית (מס' 72) מאת ראוול פתחו הפסנתרנים דניס קזוחין  וקיריל גרשטיין בקונדסות קלילה. בהמשך – פרט והלם קזוחין במיתרים. ללא גיוון דינמי הפכו החזרות לסתמיות ורועמות.

את חמישיית הפסנתר בפה מינור (אופ' 14) מאת סזר פרנק – ליוותה הפסנתרנית פלמנה מנגובה בפשטות ובצליל מלא קסם, אבל לחוד – ללא ההרכב. הליווי שלה היה מנוקד, מעודן ומתרפק, עדין ומסתורי ובעיקר בהיר ושקוף. הכנרים מיכאלה מרטין ופרידמן אייכהורן, הוויולן ז'ראר קוסה והצ'לן קלאודיו בוהורקז השיבו לה בצליל חם ואינטנסיבי ובעיקר בניקיון מרשים. הם הבליטו את הכרומטיות הצפופה של פרנק. יפה הייתה הדרך בה "התאדו" הצלילים בתום הפרק האיטי. החזרות היו קצת מונוטוניות והקרשצ'נדו היה רועם קמעא בסוף. הפורטה הפתאומי והקצב המנוקד כניגוד ללגאטו הוסיף ליפי הביצוע. הרובאטו הפתאומי היה יפה והעידון של מנגובה בפיאנו היה שובה לב. כלי הקשת ניגנו ברכות מלטפת והצ'לן ניהל דיאלוג קסום עם הכינורות.  האקצ'לרנדו בסוף היה סוחף אם כי הם לא היו ביחד. בניגוד לכובד של המקצב המנוקד של כלי הקשת ריחפה מנגובה בקלילות על קלידי הפסנתר. השקיפות הבהירה שלה הייתה כמו 'צליל דרון' סביבו "התהולל" ההרכב.

 יצירתו של הקלרניתן יורג וידמן – 'דמעות המוזה' – הייתה בגדר התנסות בהפקת צליל מעמוד אוויר של קלרינט –  טיפוס על גבהים והתנסות במצלולים חדשים וקשת של גוני צליל. הקלרינטן "חרק" במכוון, וניגן ב"פעייה" ובסלסול. גם בשקירובה ניגנה ב"נחישות".

את 'עלילות הוואלס הווינאי' ניגן הכנר ריינר הונק – המכהן ככנר הראשי של הפילהרמונית הווינאית –  כבתוך שלו. עיצוב הניגודים בדינמיקה הוסיף לזרימה ולריתמיות התוססת של הוואלסים. יפה היה גם ביצוע ה"לנדלר" שהלחין אביו של יוהן שטראוס ב-1918.

*

היה זה פסטיבל איכותי שבו העלו מיטב הנגנים מהפילהרמונית של ברלין ומרחבי אירופה וישראל מגוון מרתק של פיקנטריות אהובות ופחות מוכרות מהעולם הקאמרי – פסטיבל שפתח צוהר לעולם שאפשר רק להתגעגע אליו

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן